אז זהו...

חוזרים הביתה

תודו שהתגעגעתם.

מאז הנחיתה לא ממש כתבתי.

התנחלנו בבית של אחותי בערך שבוע עד שהסדרנו כל מיני עניינים.

בסוף השבוע נסענו לשוק הצף ולצ'טוצ'אק

הינו גם בחאו-סאן, בקניוני ענק, המון חנויות בגדים ושוק בדים אחד שאני חייבת לחזור אליו בפהורט

בר אוכל פירות ים בשוק הצף

 השוק הצף.. גם כן. טריק שיווקי מעפן. מה היתרון בלמכור על סירה? זה לא שבנהר שלכם זורמים מים כחולים וצוננים, זה לא שיש רומנטיקה באויר כמו בוונציה וזוגות שוכרים להם סירה ושטים להם בנחת. זה פאקינג צינור ביוב ענקי עם מלא סירות קטנות שנתקעות אחת בשניה, עם חותר שמשיט תיירים מיוזעים בחום והלחות הנוראיים של בנקוק.
ובגלל שכל המוכרים במים, בקושי מגיעים אליהם קליינטים, מה שגורם להם להעלות מחיר של מנה שנעשתה בחיפזון על הסירה למחיר של פי 4 ממחיר של מנה רגילה (וטעימה) בשוק לא צף.

טייגר הגבר.

 זהו טייגר המתוק. הוא כלב גזעי מזן בולדוג צרפתי (טהור) אבל האישיות שלו מעורבת לחלוטין.
הוא משהו בין כלב-חתול-אנס.
אחרי רבע שעה שהוא משחק עם בר הוא מתעייף וממשיך את שנת היופי היומית שלו. הוא ישן יותר מ16 שעות ביום ובגלל שהוא לא עבר סירוס פעם ב- יוצאת לו הנקניקיה והוא מחפש מישהו לעלות עליו.

צפון מזרח. איסאן.

מבנה עתיק של איזה מלך שמת לפני מלא שנים בצפון מזרח תאילנד.

הכניסה לתאילנדי 20 באט. תייר-200.

 

 מקדש של תשע קומות בנונג חאי. 

למה זה טוב?

 בר והפירות-ים שלו

גן הפסלים.

 באותה העיר- נונג חאי- תפסנו טוקטוק אמין יחסית שיקח אותנו לגן הפסלים. הוא לא דפק מחיר מוגזם וגם לא דיבר יותר מידי.סיכמנו שנפגוש אותו עוד שעה באותו מקום. בכניסה לגן היה שער קטן, עברנו דרכו ואחרי כמה מטרים איזה תאילנדי מסטול קרא לנו להציג כרטיסים שמסתבר והיינו צריכים לקנות. הוא חזר לעמדה בשער אחרי שסיים את פינת האקסטרים היומית עם חבר שלו על ה'סקייטבורד'. 

*'סיים' הכוונה אחרי שחבר שלו נמרח על הרצפה.

בהשראת הפסלים

 צפון תאילנד.
בשיאנג מאי בירת הצפון נחתנו בדיוק על ראש השנה הסיני.
בזמן שאנשים מצפים בקוצר רוח לתהלוכת תאילנדיות צעירות בלבוש מסורתי ומשאיות עם פאקינג במה ענקית מלאה בעבודות נמלים שאפילו נמלים לא היו מסכימות לבצע, משהו פדננטי מניוטרי וסזיפי עם מלא פרחים קטנים וגרגירי שומשום, אנחנו הסתובבנו עם התיקים בחיפוש אחר מלון, אחרי 13 וחצי שעות נסיעה באוטובוס, מותשים מחוסר שעות שינה ומחום.

לקראת סוף השהייה בשיאנג מאי הגיע היום הגדול, 

הלכנו לעשות מסלול אומגות באיזשהו יער

היה מגניב.

בחרנו בחברה שכביכול הכי בטיחותית אבל גם שם היו לא מעט סיכויים 

לאיברים כרותים והתנגשויות 

זה כל כך תסכל אותי שמידי פעם שכחתי להנות.

 חגיגות השנה הסינית החדשה
לא מבינה מה הם כל כך מתלהבים מהמאורע.
התאילנדים הרי לא סובלים סינים. בפעם הראשונה שהתוודעתי לכך הייתה באוטובוס שינה. האוטובוס עצר להפסקה של עשר דקות ואחד מהסינים שישב לפנינו ירד לשירותים. האוטובוס התחיל לנסוע ואשתו של הנעדר הסיני התחילה לצעוק לנהג שהיה בכלל בקומה התחתונה שיעצור כי בעלה לא שם. חוץ ממני ומבר אף אחד לא ניסה לעזור. לא הבנתי למה.. (בסוף בעלה היה בשירותים של האוטובוס אבל זו לא הפואנטה)
אחר כך באיזה מסאז'יה נכנסה איזה סינית והתחילה לצעוק בטלפון, עמדה מול הדלת כניסה שעה ודחפה אותה, התאילנדיות צעקו עליה שתהיה בשקט וניסו להסביר לה באנגלית אסיאתית "סלייד סלייד!" שתחליק ת'דלת ותצא. אך לשווא. בסוף היא גם לא עשתה מסאז' בכלל.
וזו רק ההתחלה.. הם עושים בעיות במסעדות, מחרבנים במקומות שלא אמורים לחרבן בהם.. והם הרבה- אז נמאס לראות אותם כל הזמן בנוף.
לי אין שום דבר נגד סינים עד עכשיו, חוץ מזה שהם הולכים בשורות באמצע המדרכה וחוסמים את כולם.
כמובן שלא כולם מגעילים.. יש עוד איזה מיליארד בסין שלא פגשתי. אבל אלה שכאן זוועה.
חצי הכוס המלאה-
אם יש דבר טוב בסינים זה שהם עושים יותר רעש מישראלים. ככה שלפחות שונאים אותנו פחות.

 ציפור נדירה 

 רוטי

 דוי סוטפ. מקדש פופולארי.

 זה פרי בשם חנון. ואם הוא נופל לך על הראש אתה מת.

יש גם פרי בשם 'למות' אבל רק חנונים אוכלים אותו.

הכפר של אמא.
במסענו בצפון תאילנד הגיע השלב שאני לוקחת את בר לכפר. התוכנית היתה  שהוא מתלהב בטבע הירוק, בפשטות, בילדים שמשחקים בכדור ואנחנו מעבירים שם שבועיים מינימום.
בפועל מה שקרה זה ששלשתי שם פעם ביומיים, הנוף היה צהוב כי כולם שרפו שם את החלקות שלהם, כל השיממון והשקט שעמם אותנו עד מוות והילדים היחידים שהיו כל הזמן בקשו ממני או מיץ או לקחת אותם לחנות אינטרנט.
אז עפנו משם אחרי שבוע.
פגשתי שם חברת ילדות ששמרתי איתה על קשר בדיוק חודש לפני שהגענו וגרנו בבית שחיינו בו אז, לפני עשר שנים..
הוא במצב קצת פחות מנוראי. (כי הוא עדיין עומד)

אצטט לכם משפטים מרטיטים ממפגש מרגש ביני לבין בני משפחתי, אחרי 7 שנים שלא נפגשנו.

יוט- דודה של אמא: סיימת ללמוד כבר?
אני: לא.. איזה.. לא התחלתי.
יוט: אז מה עשית עד עכשיו? הבן שלי כבר סיים! יאללה שיתחיל לעבוד כבר. כמה כסף השקעתי בילד הזה

נה-דודה יותר זקנה של אמא: איזה יופי השיער שלך, היום הוא בסדר יחסית, וואי וואי מה היה לך פעם, כמה זמן אמא שלך היתה עובדת על זה.. פנים ושמנים.. פיי
אני: כן..
נה: מה זה פעם היית הכי גבוהה בכיתה מה קרה עכשיו את נמוכה כמו כולם
אני: תמיד הייתי הכי נמוכה בכיתה.
נה: באמת?! מה קרה לעיניים שלך?! פעם היו ורודות, אה, לא, כחולות, איך פתאום הן חומות מה קרה?
אני: הן תמיד היו חומות (WTFFFF)

לין,הבת של יוט, בת דודה של אמא- טוב שנשארת עם גזרה טובה, איך אמא שלך? בסדר?
אני: כן היא אחלה
לין: היא שמנה..            גם אני ממש השמנתי
אני:לא.. את לא ממש השמנת
לין: מתי את עושה יישור שיניים?

 הבית של דודה שלי-  כל פעם מוסיפים קצת.

 החברה

 הבן של הבת של הדודה ובר משחקים בכדור. 

שיאנג ראי.
עוד שהיינו בכפר קפצנו לביקור בעיר שיאנג ראי כי היינו צריכים להאריך לבר את הויזה.
אחרי שאחותי התקשרה לברר אם יש לבית חולים אחד בעיר הזו חיסון נגד צהבת A תכננו להתחסן שם באותו יום אבל כשהתקשרתי לפני הנסיעה לוודא אם באמת יש הם אמרו שאין. וככה חיפשנו בכל עיר חיסון נגד צהבת A ובכל מקום אמרו שחסר. עד ששבוע לפני הטיסה לוויאטנאם הלכתי להתחסן בבנקוק ובסוף אמרו לי שזה בכלל שתי זריקות ואת הזריקה השניה אני אוכל לעשות רק עוד חודש- כלומר אחרי הטיסה- מה שלא רלוונטי לי כבר.

המקדש הלבן- לפני שבע שנים לא נתנו לי להכנס כי לבשתי גופיה והשנה אמרו לי שהמכנסיים שלי קצרים מידי.
מעניין אם הייתי אומרת להם שאני בכלל קוקסינל אם היו נותנים לי להכנס. כי גוף של גבר חשוף לא מפריע לאף אחד.
ובכלל למה שלפסל של בודה יזיק לראות קצת ברכיים בחייו. מה הוא חרדי?

 מבנקוק נסענו לפאטיה עם אחותי וחברתה.
פאטיה זה פשוט גן עדן לזקנים חרמנים בטרם פטירתם.
מלא שירותי מין ושתיה חריפה, ים, קוקוסים ושיניים תותבות, מה צריך יותר מזה?

זה היה אמור להיות נופש נחמד באיים, אבל במקום זה קיבלתי איזה סנוסיטיס שדפק לי ת'ראש.
כנראה לא שתיתי מספיק.
חזרתי לבנקוק עם קצת חום ועקב המחלה דחינו את הטיסה. שילמנו על זה כמעט פי שניים. אבל בקטנה..
זונה עולה יותר ומה מקבלים בתמורה? חוויה ומחלות.
טוב זה בערך כמו וויאטנם.

אחרי חודש וחצי כאן בתאילנד- אני מותשת מלטייל. ובכל זאת לא רוצה להפסיק.
 אני מתגעגעת הביתה מצד אחד ומצד שני מפחדת מלחזור למדינה הזו.
ויאטנם הולכת להיות אתגר קולינרי בשבילי כי הבטחתי לעצמי לא לאכול מדוכני רחוב, לא לאכול מטוגנים, ירקות לא מבושלים, פירות שמישהו נגע בהם וקרח..

נ.ב
סורי שי-לי, ניסיתי לכתוב את זה לפני שבוע אבל השלשולים הרגו אותי.

תאילנד

עזבנו את ניו זילנד ביום רביעי בצהריים.

ההתרגשות היתה בשיאה. חיוך גדול היה מרוח לנו על הפנים ותחושה של חשש וציפייה התמלאה בנו.

אחרי שהגענו לשדה ושקלנו את המזוודות, שכמו תמיד היו באובר וייט ואף אחד לא אמר כלום, נכנסנו לדיוטי פרי ושם התברר לי שאיבדתי את הטלפון.

רוקנתי את התיקים בערך ארבע פעמים בשביל להיות בטוחה אבל הוא פשוט לא היה שם.

התקשרנו למארחת שלנו שהסיעה אותנו לשדה התעופה והיא אמרה שהמכשיר לא נמצא בשום מקום בביתה.

בשלב ההוא המוח שלי התפגר מהמחשבה של איפה הוא יכול להיות, והמחשבות על התרסקות אפשרית עזבו את ראשי.

אחרי 11 שעות טיסה במטוס תאילנדי, הגענו לבנקוק. אחותי אספה אותי מהשדה. הלכנו לאכול ארוחת ערב

ונרדמנו.

עד עכשיו הסתובבנו כל יום בשוק אחר והמוח שלי היה רצוץ במחשבות על קניות והזדמנויות. אבל בקושי קניתי דברים.

עכשיו, אחרי שבוע בבנקוק, כשהג'ט לג נעלם, אנחנו יוצאים לטיול האמיתי.. מקווה שנסתדר ושלא ידפקו אותנו יותר מידי.

לא יהיו כמעט עדכונים, כי אני לא לוקחת איתי את הלפטופ.

עם מישהו צריך משהו ממני או מתאילנד- אני במספר של בר.

דרך אגב, תאילנד משגעת. יש פה מלא מהכל.

בשעה טובה

הם התקשרו ביום שני בצהריים המוקדמים וביקשו להפגש יום למחרת

שמחים ומאושרים יצאנו לנו לסיבוב בעיר וקיבלנו דו"ח של 60$. למרות שחנינו כמו שצריך במקום שמותר, לא היה לנו כוח להתעסק עם זה שבוע לפני הטיסה. מה גם שלהגיש ערעור כולל זימון לבית משפט.

בכלל.. חשבתי לא לשלם את זה.

שכנעתי את עצמי שהקנס לא ידפוק את הקונים החדשים, ושמי לעזאזל ישקיע זמן בשביל לחפש את הכתובת שלנו בארץ. ושגם אם ימצאו שישלחו כמה מכתבים שבא להם.. לניו זילנד כנראה לא אחזור.

קראנו אחר כך באינטרנט שזה רודף אחרייך עד לארץ רק שמוסיפים לזה שכר טרחה וריביות.. שמדינות אחרות יכולות לסגור את שעריהן בפנייך ועוד כל מיני סיפורי סבתא מפחידים. מה אני  יודעת..

נכנעתי ובר היה מבסוט.

בחיי שלא הכרתי אדם יותר ישר ממנו.

אני לא מבינה למה אני כל כך אוהבת את החבל הדק הזה.. למה אני שונאת לשלם? זה בסך כסף.. בא והולך.

מבחינתי הכסף הזה-שהוא זמן חיים שלי,שעבדתי בו- הלך לפח. לא קניתי בו דבר, לא השגתי כלום, סתם סחטו אותי ועכשיו יש לי מצפון שקט שלא ישלחו לי קנסות. אבל אם יש אל, אז נסתרות הן דרכיו.. ואולי הכסף הזה הגיע למישהו שיעשה איתו משהו טוב כמו לקנות תחתונים חדשים, או שיט בקאנו. אולי הדברים שהבן אדם הזה יעשה עם הכסף יגרמו לו להיות בן אדם יותר טוב.. ואולי זה עוד 60$ שנכנסים לאיזה כיס של שוטר מפוטם שהולך לקנות לעצמו איזו מנת חזיר עם מיני פחמימות, מנה שתגרום לו לחסימת עורקים ושבץ מוחי.

-אני בעד האופציה השניה בכל אופן-

הגינות ופייריות, אין בעולם. לא משנה מה. כולם נדפקים מתישהו, בין אם זה מגיע להם ובין אם לא.

אני חושבת שלאנשים מאמינים יותר קל כי הסיבה תמיד נמצאת. איפשהו שם למעלה בלי הגיון מוחלט, לא משהו שאני לפחות מסוגלת להבין.

שניה לפני שאנחנו עוזבים

קמנו בבוקר וראינו שהכיריים שלהם מפורקים

מישהו היה באמצע ניקיון, השאיר את כל החלקים שמעל הגז עצמו על השיש והלך.

אמרתי לעצמי שבמקום לבשבל ולהחזיר את המצב לקדמותו, אני פשוט אנקה את הלכלוך, אחבר את הראשים של הגז ואבשל.

זה תנור עם שתי דלתות, חמישה ראשי גז, וחיפוי נרוסטה של שלוש דפנות על הקיר.

ניקיתי הכל עם סקוטצ' מעפן, מהסוג הירוק הזול.. שרטתי את כל החיפוי ושמתי לב לזה רק אחרי שזה יתייבש.

סיפרנו ישר לאבא והוא אמר שלא נורא..

נשבר לנו הלב. אנחנו עוד לא יודעים איך לספר את זה לאמא..

רק אתמול הוא סיפר לנו חוויות שליליות עם ישראלים שהתארחו אצלם לפני 12 שנה..

שקבוצה אחת של בנות השאירה לו חשבון טלפון של 70 ומשהו דולר על שיחות לחו"ל

ועוד אחד השתמש לו בלפטופ, ובבוקר כשהוא פתח אותו הוא מצא פורנו.

ועכשיו אנחנו ששרטנו את הנירוסטה..