חיים מראשון לראשון

צריך להתמודד עם האמת הכואבת ולהשלים עם העובדה שאין כל כך מה לספר.

בעיקרון אפשר לכתוב על כל דבר אבל המוח שלי לא מצליח להתלהב מדברים לא מלהיבים כשהוא תקוע במחשבה על כל ההמולה שהולכת עכשיו בסלון.

יש כאן את סיד שהוא גרמני פורטוגזי והודי, הוא יגור כאן עד סוף ההתלמדות שלו בגן ילדים, שזה כנראה עוד שלושה שבועות ואחר כך ימשיך לטייל באי הדרומי. וגם הגיע בחור ישראלי חדש לפני שבועיים בערך, שהוא חבר של זה שגר פה מלא זמן..יש לו מלא סמים קלילים והוא אוהב לעשן אותם. ויש עוד זוג שאין להם מקום לישון פה אז הם רק מבלים את כל היום שלהם כאן ואז הולכים לישון באוטו או אצל אן. ועוד זוג שעובד באותו המקום עם זה שגר כאן והם עוזבים את העיר עוד שבוע. כולם בסדר, כולם נחמדים, פשוט אין לי כוח לראות ולשמוע אותם בימי חופש ואחרי העבודה.

יש לנו שגרה די שגרתית של עבודה מהבוקר עד הערב, בישולים וקניות, חיי חברה עלובים, שינה ומידי פעם מחשבות על התפטרות.

אין לנו תכנונים לעתיד כל כך חוץ מזה שכנראה נתחיל את הטיול בסביבות נובמבר.

בסופ"ש שעבר הלכנו לבריכה העירונית. היה קפוא.

יחסית לעיר כזו המונית ומפונפנת שמלאה באנשים שרצים וגולשים גם כש10 מעלות בחוץ ,הבריכה היתה יחסית ריקה.

היו בה חמישה מסלולים, הראשון של משחקי מים, השני של שחייה איטית, אחריו שחייה בינונית, אחריו שחייה מהירה ואחריו מסלול של חוגי שחייה. על סף הבריכה היו תלויים שלטים של "נא לשחות בצמוד לשמאל", ובאמת ככה אנשים שחו. לא היו כמעט אנשים ששחקו במים בטח ובטח לא כאלה שרצו על סף הבריכה, צרחו או השפריצו.

 הייתה סאונה וג'קוזי באותו מתחם והרבה מורים לשחייה שעמדו מחוץ למים עם התלבושת האחידה שלהם ונעלי הספורט והדגימו תנועות שחייה לתלמידים.

לפני הסופ"ש ההוא היינו בגן הבוטני של וולינגטון. במשפט קצר- זה הדבר הכי לא מרתק שאפשר למצוא בעיר הזו.

במשפט קצת יותר ארוך- התאמצנו להתלהב מדברים, אמרנו תודה שלא עלה כסף להיכנס אחרת היינו ממש מתבאסים, וגנבנו משם קצת רוזמרין הביתה בשביל להרגיש שהרווחנו משהו מהטיול הלא אטרקטיבי הזה.

חוץ מזה מזג האויר מתחיל להתחמם טיפה והדירה מתחילה להתמלא באנשים.. זה עושה לי די רע לראות את אותם אנשים פה כל הזמן.. מסתבר שישראלים זה לא העם הכי נקי ואכפתי בעולם..

משאירים כלים במטבח, בגדים ומגבות בסלון, שיערות במקלחת,קקי על האסלה לפעמים, מזל שהם מבינים עברית ואחרי פעמיים שמעירים להם הם משתדלים קצת יותר.

בנוגע לעבודה- הבן של פיטר הבוס חזר מוויאטנאם-גם הוא כמו שאר העובדים לוקה בטיפשות הוויאטנטמית.

פיטר עצר את בר באמצע שיוף דלת והתחיל לצעוק כל מיני מילים לא ברורות

בר שואל:

did I sand (לשייף) it too much?

פיטר עונה:

No too much!

עכשיו עולה השאלה האם הוא התכוון ל:לא שייפת יותר מידי. או : לא, שייפת יותר מידי.

אחרי כמה דקות הצטרפתי לשיחה הקולחת ואז הבן של פיטר הגיע והתחיל להסביר:

 “if you sand the second coat don't send it too much because the pain will fly. But if you sand the first coat you need to send it too much”

הוא נשמע כאילו הוא קורא כל מיני משפטים שהוא תרגם מוויאטנאמית לאנגלית בGoogle translate

בסוף הבנו שבשבילם טו מאצ' זה הרבה ולא יותר מידי.

הכל במידה.

סיפורים קצרים חסרי פואנטה.

ביצה קתולית

כמו בכל ערב גם אתמול ניהלתי את השיח היומי עם אבא.

הוא סיפר לי שבאחת הדירות השכנות פרצה שריפה כתוצאה מקצר חשמלי.

כשנכנסתי למיטה התקשתי להרדם בגלל המחשבות שמא תפרוץ כאן שריפה ואני ובר נשרף.

הבתים בניוזילנד בנויים משלד עץ, עטופים מצד אחד בקורות עץ- לצד החיצוני, ולוחות נייר (משהו בסגנון קרטון ביצוע עבה ודחוס) לצד הפנימי. בינהם שמים חומר מבודד, מן שכבות של צמר סינטטי. אין לי מושג ממה זה עשוי אבל זה נראה מחממם. הרצפה גם היא מעץ, ברוב הבתים מצופה בשטיח. בקיצור- הבתים כאן הם הגחל המושלם.

אחרי כמה דקות של חוסר שקט נפשי קמתי וניתקתי את נורת הלילה מהחשמל והרחקתי את הרדיאטור מהקיר.

אמרתי לילה טוב לבר ונרדמתי.

למרבה הפלא קמנו בבוקר בריאים ושלמים. לפני שירדנו יחד לשירותים עברנו דרך המטבח כדי לראות מה שלום הגבינה שהכנו ערב לפני.. ומה עינינו רואות?

חלמון חרוך על השולחן, חלון פתוח לרווחה, סיר שרוף עם קליפות ביצים בכיור. כל מיני חלקי גופה של ביצה שעברה התעללות קשה.

מסתבר שבערב בר שכח להוריד את הביצים הקשות מהכירה (אנחנו תמיד מכינים בערב ביצים לארוחת הבוקר) ושאחרי שכל הנוזלים בסיר התאדו הביצים התפוצצו ועפו להם באויר. אחרי כמה שעות שהסיר התחיל להשרף הדייר הקתולי שתמיד חוזר מאוחר בלילה הגיע, הריח את האסון שנוצר שם, העיף את הסיר לכיור ופתח חלון.

זהו- למזלנו יש לנו כירה חשמלית, ככה שמקסימום היינו נחנקים למוות מעשן- ולא נשרפים.

חוץ מזה הגבינה יצאה אחלה.

מוסר השכל: תמיד תדאגו שיהיה בחור קתולי בבית.

השגרה

בכל בוקר שבו אנחנו קמים לעבודה ישנו רצף קבוע של פעולות שגרתיות.

אחרי כמה דקות של שעון מעורר אחד מאיתנו יוזם קימה והולך לכבות את השעון. אם זה בר הוא מזמין אותי להצטרף לפיפי הבוקר בקומה התחתונה של הכנסייה. ואם זו אני, אני חוזרת לנמנם במיטה עד שבר יזמין אותי לפיפי הבוקר בקומה התחתונה של הכנסייה.

כל יום אנחנו לובשים את  אותם הבגדים ואיכשהו לבר לוקח דקה ולי חצי שעה. אני לובשת חולצה טרמית ועליה גופית פלאנל, עליה עוד חולצה טרמית, סווטשרט ופליז. גטקס, מכנסי ב' וחםצוואר. זה תמיד אותו הסדר, אני לא בררנית בנוגע לתחתונים וגרביים ובכל זאת אני לא מבינה למה לוקח לי כל כך הרבה זמן.

בר בינתיים מכין לעצמו סנדוויץ' לעת רעב ואחרי שאני מסיימת להתלבש אני מצטרפת ומקלפת ביצים קשות ומכניסה בורקסים תוצרת יד למיקרו. (דרך נהדרת להרוס אותם)

בסביבות שמונה וחצי אנחנו מקבלים אסמס מהבוס העונה לשאלה איפה עובדים, אם בכלל.

נועלים את החדר, נכנסים לרכב ונוסעים. בדרך אני מקלפת לבר בננה ואחר כך עוטפת את נעלי ההרים שלי בשקיות ניילון תואמות מהשוק.(אחרי זוג נעלי ספורט זולות  ועוד זוג נעלי הרים קטנות של קאטמנדו שעלו חמש דולר בחנות יד שנייה נשבר לי הגב אז חזרתי לנעלי ההרים האהובות שלי) מלפפת בכמה שכבות של נייר דבק ומחפשת תחנת רדיו בלי דיבורים.  15 תחנות של פרסומות באנגלית, תחנה אחת מאורית, שתי תחנות עם שירים שמטמטמים ת'שכל ואז  אני ובר מתפשרים על תחנת ברירת המחדל- תחנת המוזיקה הקלאסית. לקח לנו זמן להתרגל, בהתחלה הכל היה נשמע כמו חלקים מפטר והזאב. לפעמים זה קצת מאיים לנסוע איתה אבל להסתכל על אנשים ברחוב, עפים ברוח עם מוזיקה אימתנית ברקע זה פותח את היום בחיוך.

אנחנו מגיעים לאיזשהו בית, אני כהרגלי צובעת, בר כהרגלו מנסה להבין מה פיטר הוויאטנאמי מנסה להגיד,

מפה לשם מגיע ה"לאן לאן"  (לאנצ' טיים) דופקים ארוחה, מידי פעם אני שונ"צת באוטו,אחר כך אני חוזרת לצבוע ובר חוזר לתהות מה פיטר מנסה להעביר במילים הממולמלות שהוא ממציא.

בחמש בערך חוזרים הביתה.. שורפים איזה ביצה על הכירה והולכים לישון.

מים חומים.

לפני כמה ימים התחלנו פרויקט חדש בצביעה. זה בית די חריג מבחינת הבתים בניוזילנד. כמעט כל הבתים כאן צבועים בגוונים בהירים, צבעים סמיכים על בסיס מים. צבעים אטומים שמנסים להשכיח את העובדה שזה בית מעץ.

הבית ההוא נצבע בצבע שמן כהה, הסיבים של העץ נראים בבירור, סופגים אליהם כל טיפה וטיפה מן הצבע הדליל הזה.

ביום הראשון של הפרויקט בר הגיע אליו בלעדי כדי לבנות פיגומים. ביום השני אני צבעתי את הבית ובר היה בבית אחר. ביום השלישי, אחרי שכבר רכשתי קצת ביטחון עם הצבע החדש הסברתי לבר שזה צבע מאוד מאוד נוזלי ושחייבים לערבב אותו המון לפני ששופכים לדלי הקטן של הצביעה כדי שהמשקעים יעלו למעלה.

סיפרתי לו שהבוס אמר לי שאסור בשום פנים ואופן ללכלך את הרצפה או החלונות כי קשה מאוד להוריד את זה אחר כך. והוספתי עוד כמה טיפים לכמות הצבע המומלצת בדלי, כמות נכונה במברשת ועוד כל מיני חארטות כאלה.

מזגתי לשנינו צבע מהדלי הגדול לשני דליים קטנים והתחלנו לצבוע.. בר הלך לצד אחד ואני לצד אחר..

אחרי כמה דקות בר חזר כדי למלא עוד צבע ואני המשכתי בשלי.. צבעתי קורה ועוד קורה עם הגב אליו.

"תאיה, את בטוחה שזה הצבע?"

"כן כן.. זה ממש ממש דליל..   רק תזכור לערבב טוב טוב"

מערבב מערבב..

"תאיה זה מרגיש כמו מים"

"כן נו זה דליל רצח, תמשיך לערבב"

ואז הסתובבתי וראיתי שבר מערבב את הדלי עם המים להשריית המברשות. 

והדלי עם הצבע סגור בכלל לידו.

שנינו התחלנו לצחוק עד שבר החליט שזה מעליב אותו. אז הפסקנו

על הגג למעלה: בר
מתחתיו: פיטר
בפינה מימין: פיטר ג'וניור
בפינה משמאל: צמח מסריח שתמיד נתקלים בו ושוברים לו גבעול
מימינו: עציץ שמורכב מגבעולים שבורים.

אן

מסתבר שאת הבת המאומצת עם השיתוק היא לוקחת כל בוקר לביה"ס. אני עוד חשבתי שהיא צורכת תרופות פסיכיאטריות, אחרת זה באמת לא הגיוני שהיא תצליח להיות נעולה איתה בבית 24/7.

עכשיו אני חושבת שהיא סתם הזויה כי היא נעולה לבד בבית 24/7. היא עושה שלוש כביסות ביום בערך, אם לא יותר וזהו. זה בערך מה שאני יודעת על חיי היום יום שלה.

היא אוהבת לעצב חדרים ומתפעלת ממקומות מרווחים ועיצוב מינימליסטי. לא מזמן היא בקשה שנתחלף עם הדייר הישראלי בחדרים, בשביל שהיא תוכל לדחוף לו לחדר יותר מיטות כי החדר שהיה שלנו היה גדול פי שניים מזה שלו. בשביל שיהיה לו חושך בחדר בימים שהוא ישן עד מאוחר היא בנתה לו סוכה סביב המיטה מכל מיני וילונות. לא נעים לי לשמוח אבל בחדר החדש הרבה יותר כיף. לא רק שלא שומעים את כל הרעש מהמטבח והסלון, גם הרבה יותר חמים ונעים בו ואין קולות מהגג בימים סוערים.

בימי שישי אן תמיד מזמינה אותנו לארוחת החברים ההזויים שלה, בסוף הארוחה היא מדליקה שלושה נרות בשם האב הבן ורוח הקודש, היא מתפללת למען בטחון ירושלים וארץ ישראל ואז היא מצרפת כל מיני שמות של טיילנים שהיו אצלה לא מזמן ומברכת אותם. אחר כך היא נואמת איזה נאום קצר בקשר לישו וחבריו, לפעמים היא מספרת איזו בדיחה שאף אחד לא מבין ואז היא צוחקת את הצחוק הגדול שלה.

היא מאמינה בכוחו של האל, היא מדברת אליו, היא מדברת עליו, היא בוטחת בו וסומכת עליו. היא חיה חיים מלאי אהבה כלפי האחר(יש לה קצת סלידה ממוסלמים). גם אם הוא הודי או אם הוא גרמני או פורטוגזי. (וגם אם הוא סיד. סיד זה הדייר החדש שבא לגור אצלה. הוא גם הודי גם פורטוגזי וגם גרמני.)היא דואגת שכולם יהיו מרוצים ושמחים. כשנכנסו לחדר החדש היא אפילו קנתה לי מתקן לתליית בגדים כי הצעתי לה שאני אבנה אחד.

לפני כמה שבועות, באיזה יום אחד שרק בר עבד ואני הייתי בבית אן לקחה אותי לסיבוב ברכב. נסענו לאורך רצועת חוף אחת נחמדה, היא סיפרה לי שהיא הלכה לשם לבד לפני כמה ימים סתם בשביל להסתלבט ולקרוא ספר כי היה יום יפה (מבחינתה כל יום בלי גשם הוא יום יפה), הייתה שם שורה של בתים לאורך החוף שגרמו לה לספר לי שיום אחד הערך שלהם ירד מאוד כי גובה המים יעלה.. ובכלל שניוזילנד שוקעת. (אפשר עכשיו להודות לכינרת שלא עולה על גדותיה). אחרי חצי שעה נסיעה היא עצרה בחנות יד שנייה כדי להוריד כמה בגדים ישנים ושם מצאתי נעלי הרים מפירמה טובה ב10$ היה עוד זוג ב5$ אז החלפתי בין המחירים כי שניהם נראו לי באותו המצב. הרגשתי קצת רע עם עצמי אחר כך אבל בהתחשב בזה שאף אחד לא באמת מפסיד מזה כי זו תרומה, וכי הנעליים השניות נמכרו יום אחרי וכי אני כנראה אלך להחזיר אותן מתישהו כי הן קטנות, המצפון שלי די שקט.. חוץ מזה הם צריכים ללמוד לתמחר את הדברים שהם מקבלים.. זה נראה כאילו הם מגרילים מחירים כל פעם שמגיע משהו חדש בלי שום יחס למחיר של מוצר זהה.

היום, אחרי השוק אני ובר נסענו לרצועת החוף הזו.. אכלנו קראמבל תפוחים באוטו כשירד גשם ואחר כך המשכנו לאיזה גלריה קטנה מול הים. כשחזרנו הביתה הכנתי לנו פיצה ועכשיו אנחנו מתבטלים.

ליד הגלריה, בית על גלגלים.

מיטה להשכיר

בוולינגטון הקרה ברחוב רזולושיין רוד

עומדת כנסייה ישנה בת שתי קומות

ומי גר בכנסייה?

בחדר הראשון גר נוצרי קתולי בעל שיער לבן

הוא היה מחתן זוגות עד לא מזמן

עבר לגור כאן, עד החתונה של עצמו, בנובמבר

פוגשים בו ממש מעט, כשהוא יוצא מהחדר.

הוא מגיע הביתה כשאנחנו כבר ישנים

והוא עדיין ישן כשאנחנו קמים.

בחדר השני גר ישראלי בשם דור

היה לו שותף לטיול עד שהחליט לארץ לחזור

עכשיו דור לבד ויש לו בחדר מיטה פנויה

אז בעלת המקום לפעמים לחדרו אנשים מכניסה.

הוא קם מוקדם בבוקר ויוצא לעבוד בחניון

וכשהוא חוזר הוא תמיד תופס את המקלחת ראשון

בחדר השלישי גר זוג נחמד

שאפילו לרגע לא נמצא בנפרד

אחרי חודש שהם לא מצאו עבודה

הם כמעט עזבו את וולינגטון הקרה.

...עכשיו הם בסדר, עובדים בצביעה

וכשהבוס מדבר הם לא מבינים מילה

כולם שם אסייאתים שיודעים איך לצבוע

ואנחנו קצת מפגרים מאחורה..

טוב חלאס לחרוזים יש עניין רציני בכנסייה.

ביום שלישי שעבר הגיע לכאן בחור חדש.

אן הודיע שבועיים מראש שהולך לבוא ישראלי אחד לשישה ימים.

ציפיתי למישהו בן 20.. 30.. לא 43.

הוא מטייל לבד כבר 8 חודשים בניוזילנד, הוא תרמילאי ללא תרמיל כי יש לו קילה והוא לא יכול להרים דברים כבדים ואין לו רכב.

הוא נוסע באוטובוסים עם מזוודה.

אין לי שום בעיה עם זה.. שהוא והקילה שלו יהנו. 

אבל הוא פשוט אחד האנשים הקשים שאי אפשר להתרגל אליהם או להתעלם מהם.

כשהוא נכנס לבית הוא נאנח בקול כדי שכולם ידעו שהם שם

ואז הוא פותח את הפה בדיבורים סתמיים על שום דבר.

הוא אוהב להתווכח על הכל אבל במיוחד על דברים שאין לו מושג בהם.
אחרי שעתיים הליכה מחוץ לבית הוא חוזר לכורסא המתנדנדת ושותה 20 כוסות תה מול איזה סרט סטייל להציל את ווילי.
בסוף הסרט הוא ממלא את הבית בניחוח של פופקורן שרוף.

הוא נדחף לכל שיחה וגונב לנו אוכל.

אני חושדת שהוא נכנס לנו לחדר כשכולם בעבודה.

יש כל מיני ראיות אבל הן  לא מספיקות כדי להפליל אותו ולהיות בטוחים.

בכל מקרה.. אחרי שלושה ימים הוא סיפר לי שהוא נשאר לעוד שבוע. רציתי לחייך ולהגיד יופי אבל פשוט לא יכולתי.

כשסיפרתי את זה לדור ובר בארוחת שישי שעברה הם נשארו עם פה פעור לכמה שניות עד שהם קלטו שהחוסר שקט המהלך הזה נשאר כאן לעוד. דור בכלל מסכן- הבן אדם ישן איתו בחדר.

בכל מקרה עם כמה שהוא מקטר ומתלונן, החדרים והדיירים כנראה מאוד נאים בעינייו

ועכשיו הוא שוב שינה את תאריך היציאה שלו והוא נשאר לעוד שבוע, עד יום רביעי. (בעזרת ה')

אם הוא לא היה משקר כל הזמן וחופר בשכל ועושה קולות ולוקח לנו דברים בלי רשות הוא לא היה מפריע לי.. אבל ההשארות שלו בכנסייה כל כך מעיקה על כולם. והוא פשוט לא מודע לזה.

חוץ מזה..לפני שבוע בערך טם- הבוס, קרא לנו לשיחה אחרי העבודה.

הוא כל כך קטן וכל כך קשוח.. שלא היה נעים להגיד לו שאנחנו לא מבינים הרבה ממש שהוא אומר.

הבנו רק את המשפט שחזר על עצמו 28 פעמים "you know what I mean"

הנהנו בהסכמה ועד היום אנחנו לא מבינים מה הייתה מטרת השיחה.

אם כבר מדברים על העבודה.. הם די מבסוטים ממני.. נותנים לי כל מיני עבודות קלות.. עוזרים לי עם קרשים וסולמות, לא מאיצים בי.

אני חושבת שכל זה בגלל שאני אישה. או אולי בגלל שאני אישה חצי תאילנדית, או אולי כי אישה חצי תאילנדית קטנה וחלשה. אבל מה אכפת לי.

פיטר החצוף הזה התחיל ללמד אותי איך אומרים color! "חאלר" הוא אומר ואני מתעקשת במבטא הכי ישראלי שיש "קולור קולור", אחר כך גם בר הצטרף. סתם בשביל להציק לו.

הוא גם הוסיף כל מיני מילים לשיח שלו איתי.. "ביטל-ביטל" זה little bit

"רש" זה brush .כל דבר לוקח שעה עם ההסברים שלו..

לאחרונה מזג האויר השתבש קצת וירדו הרבה גשמים, אז התחילו להעסיק אותנו בתוך מבנים שזה נחמד..

לראשונה בחיי צבעתי תקרה עם רולר. זה הדבר הכי קשה בעולם.

נ.ב

התחלתי לאכול אומגה 3 פעמיים ביום והכוחות שלי נגמרים יותר לאט מבדרך כלל, גם פחות כואב לי הגוף..

מומלץ לנשים שאחרי חמש שנים חזרו לעשות משהו פיזי.

בדרך לעבודה

בעבודה..

מכינה מעמולים.

שבת שלום.