אז זהו...

חוזרים הביתה

תודו שהתגעגעתם.

מאז הנחיתה לא ממש כתבתי.

התנחלנו בבית של אחותי בערך שבוע עד שהסדרנו כל מיני עניינים.

בסוף השבוע נסענו לשוק הצף ולצ'טוצ'אק

הינו גם בחאו-סאן, בקניוני ענק, המון חנויות בגדים ושוק בדים אחד שאני חייבת לחזור אליו בפהורט

בר אוכל פירות ים בשוק הצף

 השוק הצף.. גם כן. טריק שיווקי מעפן. מה היתרון בלמכור על סירה? זה לא שבנהר שלכם זורמים מים כחולים וצוננים, זה לא שיש רומנטיקה באויר כמו בוונציה וזוגות שוכרים להם סירה ושטים להם בנחת. זה פאקינג צינור ביוב ענקי עם מלא סירות קטנות שנתקעות אחת בשניה, עם חותר שמשיט תיירים מיוזעים בחום והלחות הנוראיים של בנקוק.
ובגלל שכל המוכרים במים, בקושי מגיעים אליהם קליינטים, מה שגורם להם להעלות מחיר של מנה שנעשתה בחיפזון על הסירה למחיר של פי 4 ממחיר של מנה רגילה (וטעימה) בשוק לא צף.

טייגר הגבר.

 זהו טייגר המתוק. הוא כלב גזעי מזן בולדוג צרפתי (טהור) אבל האישיות שלו מעורבת לחלוטין.
הוא משהו בין כלב-חתול-אנס.
אחרי רבע שעה שהוא משחק עם בר הוא מתעייף וממשיך את שנת היופי היומית שלו. הוא ישן יותר מ16 שעות ביום ובגלל שהוא לא עבר סירוס פעם ב- יוצאת לו הנקניקיה והוא מחפש מישהו לעלות עליו.

צפון מזרח. איסאן.

מבנה עתיק של איזה מלך שמת לפני מלא שנים בצפון מזרח תאילנד.

הכניסה לתאילנדי 20 באט. תייר-200.

 

 מקדש של תשע קומות בנונג חאי. 

למה זה טוב?

 בר והפירות-ים שלו

גן הפסלים.

 באותה העיר- נונג חאי- תפסנו טוקטוק אמין יחסית שיקח אותנו לגן הפסלים. הוא לא דפק מחיר מוגזם וגם לא דיבר יותר מידי.סיכמנו שנפגוש אותו עוד שעה באותו מקום. בכניסה לגן היה שער קטן, עברנו דרכו ואחרי כמה מטרים איזה תאילנדי מסטול קרא לנו להציג כרטיסים שמסתבר והיינו צריכים לקנות. הוא חזר לעמדה בשער אחרי שסיים את פינת האקסטרים היומית עם חבר שלו על ה'סקייטבורד'. 

*'סיים' הכוונה אחרי שחבר שלו נמרח על הרצפה.

בהשראת הפסלים

 צפון תאילנד.
בשיאנג מאי בירת הצפון נחתנו בדיוק על ראש השנה הסיני.
בזמן שאנשים מצפים בקוצר רוח לתהלוכת תאילנדיות צעירות בלבוש מסורתי ומשאיות עם פאקינג במה ענקית מלאה בעבודות נמלים שאפילו נמלים לא היו מסכימות לבצע, משהו פדננטי מניוטרי וסזיפי עם מלא פרחים קטנים וגרגירי שומשום, אנחנו הסתובבנו עם התיקים בחיפוש אחר מלון, אחרי 13 וחצי שעות נסיעה באוטובוס, מותשים מחוסר שעות שינה ומחום.

לקראת סוף השהייה בשיאנג מאי הגיע היום הגדול, 

הלכנו לעשות מסלול אומגות באיזשהו יער

היה מגניב.

בחרנו בחברה שכביכול הכי בטיחותית אבל גם שם היו לא מעט סיכויים 

לאיברים כרותים והתנגשויות 

זה כל כך תסכל אותי שמידי פעם שכחתי להנות.

 חגיגות השנה הסינית החדשה
לא מבינה מה הם כל כך מתלהבים מהמאורע.
התאילנדים הרי לא סובלים סינים. בפעם הראשונה שהתוודעתי לכך הייתה באוטובוס שינה. האוטובוס עצר להפסקה של עשר דקות ואחד מהסינים שישב לפנינו ירד לשירותים. האוטובוס התחיל לנסוע ואשתו של הנעדר הסיני התחילה לצעוק לנהג שהיה בכלל בקומה התחתונה שיעצור כי בעלה לא שם. חוץ ממני ומבר אף אחד לא ניסה לעזור. לא הבנתי למה.. (בסוף בעלה היה בשירותים של האוטובוס אבל זו לא הפואנטה)
אחר כך באיזה מסאז'יה נכנסה איזה סינית והתחילה לצעוק בטלפון, עמדה מול הדלת כניסה שעה ודחפה אותה, התאילנדיות צעקו עליה שתהיה בשקט וניסו להסביר לה באנגלית אסיאתית "סלייד סלייד!" שתחליק ת'דלת ותצא. אך לשווא. בסוף היא גם לא עשתה מסאז' בכלל.
וזו רק ההתחלה.. הם עושים בעיות במסעדות, מחרבנים במקומות שלא אמורים לחרבן בהם.. והם הרבה- אז נמאס לראות אותם כל הזמן בנוף.
לי אין שום דבר נגד סינים עד עכשיו, חוץ מזה שהם הולכים בשורות באמצע המדרכה וחוסמים את כולם.
כמובן שלא כולם מגעילים.. יש עוד איזה מיליארד בסין שלא פגשתי. אבל אלה שכאן זוועה.
חצי הכוס המלאה-
אם יש דבר טוב בסינים זה שהם עושים יותר רעש מישראלים. ככה שלפחות שונאים אותנו פחות.

 ציפור נדירה 

 רוטי

 דוי סוטפ. מקדש פופולארי.

 זה פרי בשם חנון. ואם הוא נופל לך על הראש אתה מת.

יש גם פרי בשם 'למות' אבל רק חנונים אוכלים אותו.

הכפר של אמא.
במסענו בצפון תאילנד הגיע השלב שאני לוקחת את בר לכפר. התוכנית היתה  שהוא מתלהב בטבע הירוק, בפשטות, בילדים שמשחקים בכדור ואנחנו מעבירים שם שבועיים מינימום.
בפועל מה שקרה זה ששלשתי שם פעם ביומיים, הנוף היה צהוב כי כולם שרפו שם את החלקות שלהם, כל השיממון והשקט שעמם אותנו עד מוות והילדים היחידים שהיו כל הזמן בקשו ממני או מיץ או לקחת אותם לחנות אינטרנט.
אז עפנו משם אחרי שבוע.
פגשתי שם חברת ילדות ששמרתי איתה על קשר בדיוק חודש לפני שהגענו וגרנו בבית שחיינו בו אז, לפני עשר שנים..
הוא במצב קצת פחות מנוראי. (כי הוא עדיין עומד)

אצטט לכם משפטים מרטיטים ממפגש מרגש ביני לבין בני משפחתי, אחרי 7 שנים שלא נפגשנו.

יוט- דודה של אמא: סיימת ללמוד כבר?
אני: לא.. איזה.. לא התחלתי.
יוט: אז מה עשית עד עכשיו? הבן שלי כבר סיים! יאללה שיתחיל לעבוד כבר. כמה כסף השקעתי בילד הזה

נה-דודה יותר זקנה של אמא: איזה יופי השיער שלך, היום הוא בסדר יחסית, וואי וואי מה היה לך פעם, כמה זמן אמא שלך היתה עובדת על זה.. פנים ושמנים.. פיי
אני: כן..
נה: מה זה פעם היית הכי גבוהה בכיתה מה קרה עכשיו את נמוכה כמו כולם
אני: תמיד הייתי הכי נמוכה בכיתה.
נה: באמת?! מה קרה לעיניים שלך?! פעם היו ורודות, אה, לא, כחולות, איך פתאום הן חומות מה קרה?
אני: הן תמיד היו חומות (WTFFFF)

לין,הבת של יוט, בת דודה של אמא- טוב שנשארת עם גזרה טובה, איך אמא שלך? בסדר?
אני: כן היא אחלה
לין: היא שמנה..            גם אני ממש השמנתי
אני:לא.. את לא ממש השמנת
לין: מתי את עושה יישור שיניים?

 הבית של דודה שלי-  כל פעם מוסיפים קצת.

 החברה

 הבן של הבת של הדודה ובר משחקים בכדור. 

שיאנג ראי.
עוד שהיינו בכפר קפצנו לביקור בעיר שיאנג ראי כי היינו צריכים להאריך לבר את הויזה.
אחרי שאחותי התקשרה לברר אם יש לבית חולים אחד בעיר הזו חיסון נגד צהבת A תכננו להתחסן שם באותו יום אבל כשהתקשרתי לפני הנסיעה לוודא אם באמת יש הם אמרו שאין. וככה חיפשנו בכל עיר חיסון נגד צהבת A ובכל מקום אמרו שחסר. עד ששבוע לפני הטיסה לוויאטנאם הלכתי להתחסן בבנקוק ובסוף אמרו לי שזה בכלל שתי זריקות ואת הזריקה השניה אני אוכל לעשות רק עוד חודש- כלומר אחרי הטיסה- מה שלא רלוונטי לי כבר.

המקדש הלבן- לפני שבע שנים לא נתנו לי להכנס כי לבשתי גופיה והשנה אמרו לי שהמכנסיים שלי קצרים מידי.
מעניין אם הייתי אומרת להם שאני בכלל קוקסינל אם היו נותנים לי להכנס. כי גוף של גבר חשוף לא מפריע לאף אחד.
ובכלל למה שלפסל של בודה יזיק לראות קצת ברכיים בחייו. מה הוא חרדי?

 מבנקוק נסענו לפאטיה עם אחותי וחברתה.
פאטיה זה פשוט גן עדן לזקנים חרמנים בטרם פטירתם.
מלא שירותי מין ושתיה חריפה, ים, קוקוסים ושיניים תותבות, מה צריך יותר מזה?

זה היה אמור להיות נופש נחמד באיים, אבל במקום זה קיבלתי איזה סנוסיטיס שדפק לי ת'ראש.
כנראה לא שתיתי מספיק.
חזרתי לבנקוק עם קצת חום ועקב המחלה דחינו את הטיסה. שילמנו על זה כמעט פי שניים. אבל בקטנה..
זונה עולה יותר ומה מקבלים בתמורה? חוויה ומחלות.
טוב זה בערך כמו וויאטנם.

אחרי חודש וחצי כאן בתאילנד- אני מותשת מלטייל. ובכל זאת לא רוצה להפסיק.
 אני מתגעגעת הביתה מצד אחד ומצד שני מפחדת מלחזור למדינה הזו.
ויאטנם הולכת להיות אתגר קולינרי בשבילי כי הבטחתי לעצמי לא לאכול מדוכני רחוב, לא לאכול מטוגנים, ירקות לא מבושלים, פירות שמישהו נגע בהם וקרח..

נ.ב
סורי שי-לי, ניסיתי לכתוב את זה לפני שבוע אבל השלשולים הרגו אותי.

תאילנד

עזבנו את ניו זילנד ביום רביעי בצהריים.

ההתרגשות היתה בשיאה. חיוך גדול היה מרוח לנו על הפנים ותחושה של חשש וציפייה התמלאה בנו.

אחרי שהגענו לשדה ושקלנו את המזוודות, שכמו תמיד היו באובר וייט ואף אחד לא אמר כלום, נכנסנו לדיוטי פרי ושם התברר לי שאיבדתי את הטלפון.

רוקנתי את התיקים בערך ארבע פעמים בשביל להיות בטוחה אבל הוא פשוט לא היה שם.

התקשרנו למארחת שלנו שהסיעה אותנו לשדה התעופה והיא אמרה שהמכשיר לא נמצא בשום מקום בביתה.

בשלב ההוא המוח שלי התפגר מהמחשבה של איפה הוא יכול להיות, והמחשבות על התרסקות אפשרית עזבו את ראשי.

אחרי 11 שעות טיסה במטוס תאילנדי, הגענו לבנקוק. אחותי אספה אותי מהשדה. הלכנו לאכול ארוחת ערב

ונרדמנו.

עד עכשיו הסתובבנו כל יום בשוק אחר והמוח שלי היה רצוץ במחשבות על קניות והזדמנויות. אבל בקושי קניתי דברים.

עכשיו, אחרי שבוע בבנקוק, כשהג'ט לג נעלם, אנחנו יוצאים לטיול האמיתי.. מקווה שנסתדר ושלא ידפקו אותנו יותר מידי.

לא יהיו כמעט עדכונים, כי אני לא לוקחת איתי את הלפטופ.

עם מישהו צריך משהו ממני או מתאילנד- אני במספר של בר.

דרך אגב, תאילנד משגעת. יש פה מלא מהכל.

בשעה טובה

הם התקשרו ביום שני בצהריים המוקדמים וביקשו להפגש יום למחרת

שמחים ומאושרים יצאנו לנו לסיבוב בעיר וקיבלנו דו"ח של 60$. למרות שחנינו כמו שצריך במקום שמותר, לא היה לנו כוח להתעסק עם זה שבוע לפני הטיסה. מה גם שלהגיש ערעור כולל זימון לבית משפט.

בכלל.. חשבתי לא לשלם את זה.

שכנעתי את עצמי שהקנס לא ידפוק את הקונים החדשים, ושמי לעזאזל ישקיע זמן בשביל לחפש את הכתובת שלנו בארץ. ושגם אם ימצאו שישלחו כמה מכתבים שבא להם.. לניו זילנד כנראה לא אחזור.

קראנו אחר כך באינטרנט שזה רודף אחרייך עד לארץ רק שמוסיפים לזה שכר טרחה וריביות.. שמדינות אחרות יכולות לסגור את שעריהן בפנייך ועוד כל מיני סיפורי סבתא מפחידים. מה אני  יודעת..

נכנעתי ובר היה מבסוט.

בחיי שלא הכרתי אדם יותר ישר ממנו.

אני לא מבינה למה אני כל כך אוהבת את החבל הדק הזה.. למה אני שונאת לשלם? זה בסך כסף.. בא והולך.

מבחינתי הכסף הזה-שהוא זמן חיים שלי,שעבדתי בו- הלך לפח. לא קניתי בו דבר, לא השגתי כלום, סתם סחטו אותי ועכשיו יש לי מצפון שקט שלא ישלחו לי קנסות. אבל אם יש אל, אז נסתרות הן דרכיו.. ואולי הכסף הזה הגיע למישהו שיעשה איתו משהו טוב כמו לקנות תחתונים חדשים, או שיט בקאנו. אולי הדברים שהבן אדם הזה יעשה עם הכסף יגרמו לו להיות בן אדם יותר טוב.. ואולי זה עוד 60$ שנכנסים לאיזה כיס של שוטר מפוטם שהולך לקנות לעצמו איזו מנת חזיר עם מיני פחמימות, מנה שתגרום לו לחסימת עורקים ושבץ מוחי.

-אני בעד האופציה השניה בכל אופן-

הגינות ופייריות, אין בעולם. לא משנה מה. כולם נדפקים מתישהו, בין אם זה מגיע להם ובין אם לא.

אני חושבת שלאנשים מאמינים יותר קל כי הסיבה תמיד נמצאת. איפשהו שם למעלה בלי הגיון מוחלט, לא משהו שאני לפחות מסוגלת להבין.

שניה לפני שאנחנו עוזבים

קמנו בבוקר וראינו שהכיריים שלהם מפורקים

מישהו היה באמצע ניקיון, השאיר את כל החלקים שמעל הגז עצמו על השיש והלך.

אמרתי לעצמי שבמקום לבשבל ולהחזיר את המצב לקדמותו, אני פשוט אנקה את הלכלוך, אחבר את הראשים של הגז ואבשל.

זה תנור עם שתי דלתות, חמישה ראשי גז, וחיפוי נרוסטה של שלוש דפנות על הקיר.

ניקיתי הכל עם סקוטצ' מעפן, מהסוג הירוק הזול.. שרטתי את כל החיפוי ושמתי לב לזה רק אחרי שזה יתייבש.

סיפרנו ישר לאבא והוא אמר שלא נורא..

נשבר לנו הלב. אנחנו עוד לא יודעים איך לספר את זה לאמא..

רק אתמול הוא סיפר לנו חוויות שליליות עם ישראלים שהתארחו אצלם לפני 12 שנה..

שקבוצה אחת של בנות השאירה לו חשבון טלפון של 70 ומשהו דולר על שיחות לחו"ל

ועוד אחד השתמש לו בלפטופ, ובבוקר כשהוא פתח אותו הוא מצא פורנו.

ועכשיו אנחנו ששרטנו את הנירוסטה..

מקווה שלסיפור הארוך הזה יהיה סוף טוב

בפוסט זה לא יהיו כינויים לדמויות בסיפור- השמות האמיתיים של כולם משונים מספיק.

איפה אנחנו.

ביום רביעי נסענו לבקר את דריאן (שאירחה אותנו ועזרה לנו המון פעמים במהלך הטיול) בבית של אחותה. נסענו לשם כדי לקחת את המושבים של הרכב שהשארנו אצלה לפני שמונה חודשים. חשבנו שנצטרך אותם כשנמכור את הרכב.

בכל מקרה.. ישבנו ודיברנו איתה ועם אחותה ועם הבן של אחותה שבא לביקור מהונג קונג עם שתי הבנות שלו.

היא סיפרה על הטיול שהיא עשתה בסין ואנחנו על העבודות שעבדנו בניו זילנד, שיחה כזאת של זקנים. איכשהו אני תמיד מחפשת משהו נוסף שימלא את החלל בראש לי בין כל המילים שהם אומרים.. זה כל כך איטי.

אני מנסה לנתח דוגמאות בטפטים ובשטיחים או לחפש פגמים בשולחן.. ביום ההוא זה לא היה נחוץ.. פשוט הקשבתי לבנות שלו, היתה להן אנגלית שוטפת שהסבירה במילים מאוד ברורות שמשעמם להן והן רוצות לחזור להונג קונג. הבת הבכורה מצאה לה עניין בצייד זבובים. היא היתה מאוד מפוקסת וחדורת מטרה. אחרי דקות ארוכות שהתרכזתי בה, והיא בזבוב, ידייה לכדו זבובון קטון בקופסת פלסטיק מניטורית.

היה בה משהו סדיסטי קצת.. איך שהיא ניערה אותו. הזכירה לי את עצמי בילדותי. לא רציתי לספר לה שכשאני עשיתי את זה הופתעתי לגלות שהוא מת אחרי שעה, למרות שעשיתי לו חור אוורור.

יונתי.

ביום חמישי עזבנו את הלודג' שעבדנו בו (תמורת מגורים) ונסענו לאוקלנד.

אוקלנד, בשבילנו, כמו ההתחלה היא גם נקודם הסיום. משם אנחנו טסים לתאילנד, שם אנחנו מוכרים את הרכב, סוגרים כל מיני ענייני ביטוח וכספים.זהו. הסוף של ניו זילנד.

תודה לאל. יצאה לנו קצת מהחורים.. 9 חודשים זה לא הזמן האולטימטיבי.. לא לי.

נסענו למארחים שלנו. בר קבע איתם חודש מראש כדי שנוכל להיות אצלם תקופה ארוכה. כמה ימים לפני שהגענו האבא שלח לנו הודעה שהם יוצאים לחופשה ושבנו –ג'ונתי- יקבל את פנינו. שאלנו אותו אם זה בטוח בסדר והוא ענה שנארח לו חברה.

ג'ונתי הוא ילד בן 17.אם תהיתם שמו המקורי, או יותר נכון הלא מקורי, הוא ג'ונתן, או בישראל-יונתן.

הוא בן 17 עם כל הבגדים שמנסים להיות אופנתיים והתסרוקת העכשווית שמעוצבת בפן, הפלייסטישן והמסיבות. ילד חביב מהמעט שראינו.

הוא פתח את הדלת בנימוס הראה לנו את החלקים החיוניים של הבית ויצא לעבוד. הוא בעקרון תלמיד, אבל עכשיו חופש גדול כאן והוא עובד בחנות בגדים.

נראה לי שדי הרסנו לו את ה"בית ריק" לשבוע שהוא בנה עליו. מידי פעם אנחנו מנסים לפצות על זה ולהראות שיש בנו גם יתרון ומזמינים אותו לארוחת ערב. זה קצת קשה לבשל את הכמות הנכונה כי אי אפשר לדעת מתי הוא בא ומתי  הוא הולך..

אני יודעת שאני קצת זקנה והכל.. אבל הילד שומע מוזיקה בעוצמה שאוזן אנושית רגילה פשוט לא מסוגלת לשאת, אין לי מושג איך הוא יכול לשמוע את זה ימים שלמים.. רימקסים של שירים עכשווים, איך לא נדפק לו השכל.  בר אומר שזה כנראה הרגל מחנות הבגדים. הגיוני.

אתמול כשחזרנו מהשוק, הייתי כולי גמורה ותשושה, מרוצה מהמחשבה שלא צריך להכין עכשיו אוכל אלא רק לחמם. הכנסנו את שלושת כרעי העוף הקר לתנור וחיכינו. בינתיים ג'ונתי הגיע.

שאלנו אותו אם הוא רוצה לאכול, הוא אמר שאם נשאר לנו אז שהוא יאכל אחר כך.

חשבתי לעצמי שהוא כנראה לא רוצה לשבת לאכול איתנו עכשיו ושאם נשאר הוא ישמח, אבל לא נתאמץ להשאיר אוכל למישהו שאפילו לא מכבד אותנו בנוכחותו.

בר מילא את שתי הצלחות שלנו באורז, ישב אל השולחן וכל אחד מאיתנו שם לעצמו משולש עוף פריך על הצלחת.

ישבנו ואכלנו. כשאני הגעתי לחצי הכמות בר קם לקחת עוד מנה. הוא רוקן את כל האורז שהיה בסיר-מתוך עיקרון של אם זה נשאר בסיר זה נזרק- יצא מהמטבח, ופתאום, משום מקום, ג'ונתי הגיע, אמר משהו בסגנון: "THANKS MAN" ובר בלית ברירה השיט לו את הצלחת. שניות ארוכות עד שהבנתי מה קורה, בייסורים קשים ורגשות אשם הגשתי לו את משולש העוף האחרון.

אני ובר. קצת המומים ישבנו מולו ובהינו בו אוכל מהצלחת של בר. שנשאר קצת רעב. ניסיתי לא לצחוק על המקרה אבל פשוט לא יכולתי. בכל מקרה, הוא לא הבין. לפחות הוא גמר הכל מהצלחת.

פשפש זרתות חובב שטיחים.

זה התחיל בוולינגטון, אצל אן, בכנסייה איפה שהיה החדר המטורף עם השטיח המטורף.

זה הסתיים כאן. באוקלנד.

הגענו לשריל שהיא גברת נחמדה שבאנו לשים אצלה את המזוודות מאיזשהי סיבה שתנומק בהמשך, מחוסר מקום שהיה לה בחניה הגענו למצב שאנחנו עוזרים לה קצת לסדר את המחסן.

שלא תבינו לא נכון, היא לא ניצלה אותנו או משהו,  היא פשוט רצתה לשים את המזוודות שלנו במחסן ולא בחוץ אז היינו צריכים להזיז כמה דברים כדי שלמזוודות יהיה מקום.

בקיצור הרמתי שני כיסאות ושטיח ואני מרשה לעצמי להתבכיין.

השטיח הזה לא בא לי בטוב, הוא תפס יותר מידי מקום במחסן הקטן הזה אז ניסיתי להעמיד אותו על מדף ואז העברתי אותו לאיזה דלי גדול וריק שמאיזשהי סיבה לא אחסנו בו דבר.

היה בינינו יותר מידי חיכוך, התנחמתי במחשבות נעימות על מקלחת. אמרנו לה תודה ונסענו חזרה הביתה.

 בדרך הרגשתי עקצוצים בזרת יד ימין. חיפשתי עקיצה. היא התחילה להתנפח ולגרד, ניסיתי למנוע את ההתעסקות איתה ופשוט חנקתי אותה עם יד שמאל. זה לא עזר.

עלו בי מחשבות אובדניות על מה ואיך אפשר לחיות בלי זרת, ואם אי פעם היא תחזור לקדמותה, ומה לעזאזל יקרה אם היא תמשיך ותמשיך להתנפח עד שתתפוצץ.

נחזור לוולינגטון. בתחילת הדרך, גרנו בכנסייה, בחדר עם שטיח אדום שאן השיגה מאישה אחת שלא רצתה בו עוד. היינו חוזרים מטיולים עירוניים במטרה למצוא עבודה ומסתובבים יחפים על השטיח האדום.

בוקר אחד קמתי עם בלוטה ענקית על הזרת ברגל שלי. זה היה נראה כאילו יש לי שתי בהונות בשתי צידי כף הרגל ועוד שלוש אצבעות קטנות באמצע.

זה היה גרד נוראי שאי אפשר היה להתעלם ממנו, במיוחד עם נעלי ההרים וגרבי החורף.

עברתי לסנדלים וגרביים.

התופעה חזרה על עצמה מספר פעמים ותמיד תמיד בזרתות הרגליים.

אן אמרה שיש איזה חרק בשטיחים שכנראה גורם לזה, וזה די הגיוני בהתחשב בעובדה שהשטיח הזה היה פרוותי מאוד, וכנראה שבילה את רוב ימיו באיזה מחסן.. צובר לו אבק בניחותא.

אז כנראה גם השטיח אצל שריל הוא הסיבה לזרת השרירית שלי הפעם.

יום שבת. טינה וטאו מסלובניה.

קמנו בשש וחצי בבוקר והתחלנו להתארגן.

בר יצא מהחדר וחזר לאחר מספר דקות, סיפר לי שג'ונתי וחברו ישנים בסלון. חזרו ממסיבה.

שינינו תוכניות- במקום סנדוויץ' עם חביתה קפצנו לתוכנית ב'- התכנית לכריך השקט- טונה במיונז ועגבניה.

רבע שעה לקח לי להכין 3 סנדוויצ'ים בדציבלים מינימלים. השארנו את הכלים בכיור (מטעמי אכפתיות) ויצאנו.

הגענו לשוק המכוניות, שהתברר לנו במהרה כשטח של מישהו שלוקח 30$ על חניה של שש שעות וקורא לזה שוק מכוניות. היו קצת רכבים ועוד פחות אנשים שמעוניינים בקניה. רכב אחד נמכר. וכל השאר חיכו בציפיה ליריד המכוניות של יום ראשון. הן הקונים והן המוכרים.

אחרי חצי שעה שאני ובר הסתובבנו כמו כלבי שמירה סביב האוטו החלטנו שעוברים לתכנית הפעולה שלי: "תוכנית עושים מה שתאיה הצודקת אומרת"

הלכנו מכות מול האוטו בשביל למשוך תשומת לב ואז דחפנו אנשים פנימה בשביל להתרשם.

סתם.

התוכנית לא היתה מהפכנית מידי, פשוט לפעול לפי הספר.. התרחקנו מהאוטו והלכנו לשבת תחת איזה עץ מרוחק. הסתכלנו על שפת הגוף של העוברים והשבים. הסתכלנו מה  מושך אנשים ומה מרתיע, איזה סוג של אנשים מתעניינים ברכב שלנו ואיזה לא. רצינו שירגישו חופשיים להסתכל ו"לחטט" באוטו, לכן העדפנו להשאר רחוקים.

ואז, כמו תמיד לבר היה פיפי. נשארתי לתצפת לבדי תחת העץ.

ראיתי זוג אחד שקורא את השלט הפאטתי שכתבנו על סיפור חייו המרתק של האוטו, מציץ פנימה למיטה משקיף דרך החלון של הנהג..

לא חיכיתי רגע וזינקתי מהמקום לעברם.

"אתם יכולים לפתוח את הדלת ולראות מה יש בפנים, תרגישו חופשי לגעת, לשבת לשכב, מה שבא לכם"

זה מה שהייתי אומרת אם הם היו דוברי עברית. אבל הם היו סלובנים. גמגמתי ומלמלתי כמה מילים באנגלית (אם אפשר לקרוא לג'יבריש שיוצא לי מהפה ככה) ופתחתי להם את הדלתות, הסברתי להם על כל פרט חיוני ולא חיוני באוטו ובינתיים בר הגיע. (עכשיו, שתבינו בר הוא הדבר הכי חשוב במכירה. הוא הדוגמן המפונק, הקורבן, הקליינט המרוצה או איך שלא תרצו לקרוא לזה. בר, בשבילם, הוא הקונה הנאור.) הצגתי ישר את בר ואמרתי שהוא לא סתם גבוה, אלא גבוה שיכול לישון במיטה הזו בסופר דופר נוחות, עם כיסא מסתובב שנשען לאחור ומיטה ענקית עם שני מזרנים. גם הם היו ממש גבוהים, היה צריך להזדהות איתם באיזשהי צורה.

אז כמו אסיאתית קטנה שלא מהווה שום איום בארץ של שחקני כדורסל דחפתי אותה בעקשנות מאופקת לתוך המיטה, סתם שתרגיש בבית. שתראה שאפשר. שתראה שהראש שלה לא נדפק בשום דבר ושתצליח לדמיין את הטיול שלה בתוך הקופסא המתגלגלת הזו.

הייתי עושה לה מסאז' וקיצי בזרועות רק בשביל חווית הקנייה, אני פשוט לא יודעת מה מוסכם בסלובניה.

בעוד ראשה מתגלגל על המצעים הלב שלי מביע חרטה על שלא פיצצנו את הרכב במטהר אויר. השמיכה והכריות- שנקנו מחנות יד שניה היו מבושמים בניחוח תמידי של סבתא זרה. לא משנה כמה אווררנו את השמיכה וכמה פעמים כיבסנו את המצעים, תמיד נשאר בהם הריח שמזכיר את הרגעים שאתה מתקרב לזקנה עם ריח חריף ולא מוכר. איך תמיד הן משיגות את הבשמים העתיקים האלה.

בקיצור היא הייתה די מבסוטה. הם הסבירו לנו שהם נחתו לא מזמן ועדיין אין ברשותם את הכסף. לקחו את המספר ואמרו שאם לא ישיגו רכב עד יום חמישי, ואם אנחנו לא נמצא קונים כנראה שהם יקנו מאיתנו.

אלא אם כן אנחנו מעדיפים לקבל העברה בנקאית ביורו ישר לחשבון. חשבנו על ההמרות שנצטרך לעשות וסרבנו.

היינו באופריה, זהו? מכרנו? קלי קלות!

ואז הם הלכו לאוטו אחר. בעודנו מסתכלים על הזוג מבקש מספר טלפון ממוכר אחר, נופל לנו האסימון שכרגע סרבנו לקבל כסף ישר לחשבון תמורת האוטו. סרבנו למכור את האוטו במכירו המלא. סרבנו להפטר מהמועקה המלחיצה הזו תמורת כל הכסף ועוד ביורו, שחוסך לנו בעצם המרה מדולר ניוזילנדי לבאט. מה אנחנו מפגרים?!

אנחנו צועדים לעברם ומשתדלים לדבר בטון הכי פחות לחוץ, לוחץ או מתלהב.. "יכול להיות שלא הבנו אתכם נכון.. אתם רוצים לקנות את הרכב היום?"

"בעיקרון אין לנו את הכסף עכשיו כי ההורים שלנו מעבירים לנו אותו, אלא אם אתם רוצים שנעביר לכם אותו ישר לחשבון ביורו וככה לא תהיה עמלה"

"איך לא תהיה עמלה?"

"כי ההורים שלי. יעבירו אותו מהבנק שלהם. ישר לחשבון הצרפתי שלכם!" היא חייכה ופרסה את ידייה, כאילו הרגע סיימה הסבר פשוט לילד בגן בנושא "למה צריך לנגב"

"אבל אנחנו בכלל לא צרפתים"

...

אני אחסוך את כל המבוכה וההתנצלויות, רק אגיד שהתירוץ שלה היה זוג חברים שהיה להם בדיוק את אותו המבטא כמו שלנו. כלומר-אנגלית בשנקל.

בקיצור אמרנו לזוג הנחמד ביי ושיבואו לשוק הגדול מחר, שנהייה שם, ושסתם ילכו לראות עוד רכבים בשביל להתרשם.

חזרנו לבית של ג'ונתי וארזנו שתי מזוודות מלאות בבגדים, העמסנו אותן על האוטו ונסענו למארחת בשם שריל שהסכימה לארח אותנו בימים האחרונים שלנו בניוזילנד וגם להקפיץ אותנו לשדה. רצינו להשאיר את המזוודות אצלה מתוך מחשבה שכשנמכור את האוטו נצטרך להתנייד עם כל הציוד באוטובוסים ולכן העדפנו להיות עם כמה שפחות דברים. את הסיפור על המחסן והזרת שלי כבר קראתם.

חזרנו הביתה, בדרך קנינו כרעיים בסופר. הלכנו לישון מתרגשים לקראת השוק הגדול.

יום ראשון

קמתי בבוקר..מותשת מהמחזור הדבילי הזה, גירדתי קצת בזרת ומרחתי עליה "טייגר באם". הלכתי לשירותים, הסתכלתי במראה וראיתי שהפרצוף שלי עדיין אדום מהיום הקודם שנשרפו לי הפנים. שמתי טונה של קרם הגנה ועליו טונות של מייקאפ. קצת שחור בעיניים, קצת להחליק את השיער, להתלבש לא מוזנח מידי ו"יאללה מוכרים היום את האוטו, לא משנה מה מוכרים היום את האוטו."

בר יצא למטבח להכין לנו סנדוויצ'ים. ג'ונתי לא ישן בסלון וגם לא חבר שלו. הוא  היה יכול להכין את הסנדוויצ'ים מתוכנית א'. אני בינתיים המשכתי להתארגן, טענתי את עצמי באנרגיה חיובית  עם כדור למניעת כאבים ומחשבות על סלובניים מרוצים, והלכתי להחליף את בר במלאכת הסנדוויצ'ים.

יצאנו לדרך.

יריד המכוניות פעל בית השעות 9 עד 12, שלוש שעות בשביל להתרשם מרכב, לבדוק אותו, לנסוע בו, להתמקח ולקנות. זה פשוט לא מספיק. הגענו בשמונה ארבעים, היו המון מכוניות והרבה אנשים שרובם היו המוכרים. פתחנו את הדלתות הוצאנו את הציוד, העברנו על האוטו סמרטוט וחיפשנו נקודה רחוקה להשקיף עליו. הקטע הוא ששם היו כל כך הרבה מכוניות ומוכרי מכוניות שלא היו חסרים אנשים שהתרחקו מהרכב שלהם ועמדו על יד רכב של מישהו אחר. וככה אנחנו עמדו ליד פריווט ישנה ואיזה מגודל אחד עמד ליד שלנו, כל הזמן ניסיתי לרמוז להם שיעופו משם עד שלבסוף פשוט ישבנו ליד האוטו.

במהלך שלוש השעות מעט מאוד אנשים הציצו פנימה. וזה לא בגלל איך שהוא היה מסודר חלילה, אלא בגלל המחיר הלא אטרקטיבי בעליל שדפקנו. לעומת רכבים אחרים המחיר שבקשנו היה גבוה, אבל לא הסכמתי להתפשר עד סוף היום כי פשוט האמנתי שמישהו יעריך את המינימליות והסדר שבו תמורת עוד אלף דולר.

לצערי לא היו מספיק תרמילאים שיבואו להתמקח בכלל.

לקראת השעה 11 הרכב שלידינו נמכר והרכב שלידו (שדרך אגב, פגשנו בו גם בשוק בשבת) הוריד את מחירו ב300 דולר.  אנשים כבר התחילו לאבד תקווה.

הוואן השכן

הוא היה לבד. בחור עם עור ורוד ושיער זהוב עם תסרוקת לא ברורה.. משהו עם גלח וקוקו.

הוא קנה את האוטו לפני שבעה שבועות ב6000$ דולר ועכשיו הוא מוכר אותו ב3700$. הוא נסה למכור אותו כבר "8 פאקינג דייז" וכלום, הוא אומר, אף אחד לא מתעניין. הוא היה מיואש.

רציתי להגיד לו ש"8 פאקינג דייז" זה לא כל כך הרבה, ושלעזאזל ינקה קצת את האוטו המטונף שלו, ישאב קצת אבק ושיעיף את הסדינים המשתרבבים האלה. אבל פשוט השתתפתי בצערו והבעתי תנחומים. אינטרס זה אינטרס ואני לא בן אדם טוב מידי.

חדשות רעות

חמש מטר מאחורינו בטור שממול חנה מיני וואן. הוא לא היה סתם מיני וואן, הוא היה בדיוק המיני וואן שלנו, רק בלי מיטה. באוטו הצבע והצורה, מאותה שנת יצור, עם קילומטראז' יותר נמוך, ובפאקינג 2300 דולר פחות! 2300!!!

הורדנו את המחיר ב300$. ואת מי אנחנו רואים באופק? נכון מאוד. את הסלובניים.

קיווינו כל כך שהם לא יתייחסו למיני וואן ההוא, למרות שלא הייתה בו מיטה הם בכיף היו יכולים להתמקח על המחיר בגללו. בינתיים משכתי זוג תיירים מבוגר לשיחה, סתם להראות לסלבניים שהרכב יכול להמכר ברגע. שאלתי אותם מה הם חושבים ומה הם מחפשים. הם סיפרו שהם כבר קנו רכב ורק מחפשים רעינות לבנייה בחלל האחורי, היה נחמד לראות שיש אנשים שמחפשים השראה, הייתי גם שמחה לעזור פשוט לא הבנתי מה הם בדיוק רוצים לבנות שם. שאלתי אותו מה הוא חושב על הרכב, הוא אמר שהמראה טוב אבל שמטר ליד יש אותו ב2000$ פחות.. לא הגבתי כל כך. הרי להוריד את המחיר למחיר ההוא יניב רק הפסדים, ומיצידי שימכור בכמה שהוא רוצה, רק שימכר כבר.

בינתיים הסלובניים מתקרבים ובמקביל עוד זוג מגיע לרכב, הן מעקמות קצת את האף כשהן פוגשות במחיר, אבל אני לא נואשת גוררת אותן לשיחה רגילה.. קוראים להן מרי ומריה, שתיהן מגרמניה מחפשות רכב עד 4000$ גג ואנחנו מסכמות שאם לא אצליח למכור את הרכב עד יום שלישי אתקשר אליהן עם הצעת מחיר. מחליפים טלפונים והן ממשיכות לוואן השכן.

אני ובר עומדים ליד הוואן ושואלים את עצמנו, שוב סרבנו למכור את האוטו? 4000$ זה לא מספיק?

אנחנו מסכמים שברגע שהן עוזבות את הואן השכן אנחנו רצים אליהן ומציעים להן אותו ב4000$ ברגע זה.

והן ממשיכות בשיחה עם הוואן השכן. ובינתיים הסלובניים מגיעים אלינו. הם הביאו איתם עוד זוג סלובניים קצת יותר מבוגר שחי כאן כבר ארבע שנים. הגבר פתח את המכסה מנוע, חיפש משהו בפנים, הרים את המזרונים במיטה ראה איך היא בנויה, חיפש נזילות ולבסוף עשה סיבוב קצר ברכב עם בר.

אני נשארתי עם שלושת הסלובניים, התבוננתי באוטו שלנו מתרחק שאלתי קצת שאלות ועניתי קצת על תשובות, ואז ראיתי שוב את הרכב ובאתי לנופף לשלום אבל זה היה הרכב השני- זה שזול ב2000$. פאדיחה.

לבסוף בר והבחור חזרו, שלושת הסלובנים עמדו לצידו של הסלובני הרביעי והקשיבו לסלבונים שהוא הסליב  בסלובנית, ניסיתי להבין מה הוא אומר אבל כלום. בר די הסביר לי מה הוא אמר כי הוא דיבר איתו בזמן הנהיגה.

הסלבוני פסק מדיבוריו והזוג הצעיר פנה אלינו לקבל מחיר יותר מוזל. הצענו הצעה והם ביקשו עוד מאה דולר פחות. אמרנו שטוב בחיוך ולחצנו ידיים.

הם ביקשו שנחכה להם עד יום קבלת הכסף וקבענו נקודה להפגש בה. סיכמנו על 4200$ (רק שהסיוט הזה יגמר כבר!) אמרנו להם שלום ופנינו כל אחד לדרכו..

עמדנו כמה שניות שמחים שזה נגמר סוף סוף.. ב12 ומשהו, סוף השוק, יום חסר תקווה, וכנראה שזה נגמר.

ישבנו באותו, "הביתה?" "רגע בר אני צריכה כמה שניות לעקל"

מנסה להוריד ממני את התחושה הזו של הכישלון והלחץ..

מנסה להבין שזהו. נפטרתי מהמכירה ומכל ההצגות האלה.

מנסה לחזור לדברים היותר קטנים. לכאבי המחזור ולזרת הנפוחה שלי.

איזה כיף שיש למה לחזור.

לא בקשנו פיקדון מתוך אמונה שלמה בהם. ואיכשהו עם הזמן החשש והספקות מציפים אותי יותר ויותר.

בינינו.. לא היה נעים לבקש.

אפילוג

מרי ומריה סיכמו עם הואן השכן שאם הוא ישפצר אותו קצת, יבנה מקום ישיבה ויעיף את המזרון בגובה שלושים סנטימטר משם, הן כנראה יקנו אותו ממנו בימים הקרובים.

גם אם הן סתם שקרו לו בנוגע לקנייה, הריי שהן עשו רק טוב לבחור הזה ולאוטו.

האם הסלובניים יקיימו את הבטחתם? האם בר ותאיה יצאו כשידם על העליונה.. כל זאת ועוד בפרק הבא..