ווי וויש יו א מרי קריסמס

עברו 24 ימים מאז העדכון האחרון ו.. וואלה לא קרו דברים מעניינים מידי.

היינו באיזור הקייטלינס, בדרך לחניון הלילה עצרנו בכמה מקומות מהסוג של- ".. יופי אחלה מפל/אגם/הר בוא נמשיך לנסוע". החניון היה ממש נחמד ומסודר, לא רק שהיה בו מקום לבשל, היו בו גם שירותים עם מים זורמים.

לפני השינה פתחנו במבצע 'הכפכף' שזה סוג של תחרות לא רשמית- מי הורג יותר יתושים באוטו,

היה שם גם ישראלי אחד שישן באוהל ומעולם לא שילם לחניונים האלה, ורצועת חוף ממש יפה.

לבר היה יום הולדת באותו היום אבל לא יכולנו לעשות כלום. היינו תקועים בחור והדבר היחידי שדמה לבלון באותו איזור היה דג אבונפחה.

באותו היום הגעתי למסקנה הכואבת שאני פשוט לא בנויה לטיולים ארוכים. אני חייבת תכלית. אני צריכה סיבה ללכת. סתם לראות מקום ועוד מקום ועוד מקום זה קצת משעמם.. אין כאן מספיק אנשים שגורמים לדברים לקרות. הכל עומד כאן במקום. שלא לדבר על ההליכה עצמה- מעולם לא היה לי בה עניין, לא רק שזה מרחיב לי את הירכיים, אני גם לא מסוגלת להסתכל על המקום שסביבי אלא רק על הקרקע מחשש להתרסק על הפנים  בגלל איזה ענף.

אחרי הנקודה הכי דרומית בניו זילנד עלינו צפונה (מן הסתם) המשכנו לחצי האי אוטאגו  והלכנו לים. אמרו לנו באתר המידע לתיירים שלקראת השקיעה, בסביבות שמונה וחצי, אפשר לראות פינגווינים עם ראש צהוב על החוף. אחרי מסלול של שעה הגענו לחוף ולא היה שום דבר חוץ מחול, מים, כמות קטנה של אנשים, ואריה ים גוסס.

המשכנו ל'דנידן' שגם שם לא היה הרבה.. אחר כך לקרייסצ'רץ' (העיר שהיתה בה רעידת אדמה ב2011) שם הסתובבנו בין מבנים זמניים וצבעוניים לבין אתרי בנייה עטורים פועלים עצלנים. קראנו קצת ספר בפארק והמשכנו צפונה.

בכלל התקופה האחרונה לא חידשה לנו יותר מידי.

ישנו באוטו, התקלחנו בבריכות, היינו קצת בהולידיי פארק, בישלנו בחוץ וכשלא היה לנו איך לבשל קנינו פיצה, הסתובבנו בספריות ציבוריות בשביל לחפש עבודה. באחד האתרים התפרסמה הודעה שחזרה על עצמה כמה פעמים. כתבו שהם צריכים זוג עובדים בדחיפות לחווה עם מלא חיות ואורחן. אחרי שבר שלח להם בקשה והתקשר שלוש פעמים הם נזכרו לחזור אלינו שכבר היינו באי הצפוני, בוולינגטון. אדיוטים, אם זה כל כך דחוף לכם אתם לא יכולים לשים את הפלאפון בכיס?

כשהגענו לוולינגטון החלטנו לקפוץ לאן בלי הודעה מוקדמת, וקנינו לה זר פרחים על הדרך.

היא הופתעה לראות אותנו וקיבלה אותנו בזרועות פתוחות, אמרה לנו שהיא לקחה הפסקה מלארח ישראלים לכמה ימים בשביל לנקות שם. אז ביומיים הראשונים היה מאוד נחמד להיות לבד ועם הזמן כמות האנשים עלתה, ועבודה לא מצאנו אז נסענו לעשות וופינג.

וופינג- במילה אחת: ניצול

בשתי מילים- לינה חינם

וב 38 מילים: אז ככה, עובדים שלוש ארבע שעות ביום ומקבלים מגורים. אנחנו בהוסטל שכרגע עובד שיפוץ חיצונים אז עבדנו קצת בגינה וצבענו קיר ודלת, ובתמורה יש לנו חדר גדול עם סלון ומרפסת, וג'קוזי גדול שלא עובד אבל אפשר לעשות בו אמבטיה.

כריסמס וכל החרא הזה..

הו הו הו זה בערך החג היחידי שיש להם כאן, כל סופר שנכנסים אליו מפוצץ בשוקולודים עם ציורים של סנטה בבגד ים – כי כאן זה כאילו קיץ. וזה באמת כאילו, אתמול ירד גשם.

כל חנות כלבו מציעה לך קישוטים לעץ אשוח ונורות מהבהבות

במכולת מישהו החליט להזכיר לנו שעוד 72 ימים חג המולד,ובכלל כל האוירה המטומטמת הזאת.

בוולינגטון, הרחוב פשוט היה מפוצץ- זה הכי הרבה אנשים שראיתי בניוזילנד. הם חיכו לאיזשהי תהלוכה שלא ממש התעניינו בה והיו קצת מופעי רחוב מסכנים.

מוולינגטון נסענו עד קטי קטי, איפה שהלודג' שבו אנחנו עושים את הוופינג. אנחנו כאן מיום חמישי.

כל בוקר אנחנו מחכים לבעלים בשמונה וחצי והוא תמיד מאחר.

אתמול שאלתי אותו מה נסגר עם מחר (בגלל הכריסמס) והוא ענה שעובדים (זה פאקינג החג היחידי שיש לכם פה ואתם עובדים?! אפילו הסופר שובת!) בבוקר קמנו וחיכינו לו והוא אמר "חג היום, לא עובדים"

אני לא יודעת אם כל האנשים פה אידיוטים ושזה משהו באויר או שזו רק אני שבמקרה נפלתי על הדפ"רים האלה, שבכוח רוצים שאני אקום מוקדם.

בדרך מוולינגטון לקטי קטי עצרנו להתארח אצל קיט וסו

הם היו מבוגרים. קיט היה חוואי. וסו לא

היא הייתה מדברת בקול נמוך בקצב איטי והוא היה מתפרץ לה במלמולים שקטים. וכשהוא היה מדבר היא היתה קוטעת אותו בדיבורים מונוטונים ברורים והוא היה סותם.

בבוקר הוא יצא לשדה כדי לקצור את החציר, בצהריים הוא אסף את החציר לקוביות כדי שלפרות הצעירות שהוא מגדל יהיה מה לאכול. סו לקחה אותנו אליו בסביבות השעה שמונה כדי להביא לו מאפין וקנקן חלב שהיא חיממה במיקרו כי הוא לא אכל ארוחת ערב.

לקיט היו חסרות שתי אצבעות וחצי ועוד אצבע אחת הייתה חבושה. אבל אם מחשבים את זה לפי נפח, היו לו בערך ארבע ידיים כמו שלי. בחיים לא ראיתי כאלו אצבעות גדולות, בחיי כל אצבע מלפפון.

לסו היה גידול בראש.

כן.. היא סיפרה לנו על זה בזמן ארוחת הצהריים ולא ממש ידעתי איך לעקל אז פשוט שתקתי.

לפחות הוא לא סרטני.

בפעם השלישית שנסענו לשדות היא אמרה לי להשאר להתקלח ושבר יבוא אחר כך. הוא נשאר שם עד עשר בלילה בשביל לגלגל ערימות חציר.

אחר כך הוא נכנס לחדר המאובק והתחיל להשתעל ולהתעטש כמו.. לא יודעת, כמו.. השפן הקטן.

באמצע הלילה הוא פשוט קם והלך לישון באוטו, אנחנו עדיין לא יודעים אם האלרגיה נגרמה מהאבק או מהחציר.

אנחנו קצת ממורמרים. לא מצאנו עבודה ואנחנו עובדים תמורת כלום בגינה שגורמת לשנינו לנזלת ועיטושים.

לפחות יש ווי פיי ואחד את השני.

עוד חודש למניאק ואנחנו בתאילנד.

אמן.

לכבוד הכריסמס- סיפור מאת אן:

כל השיט הזה של סנטה קלאוס התחיל מאיזה עני מסכן אחד בשם סנט ניקולס שהיה בונה צעצועים לילדים בכפר שלו ומחלק אותם בשושו. הוא לא היה היפופוטם בחליפה אדומה שנלחם בארובות.

 ועכשיו מוויקיפדיה..

ניקולאוס הקדוש הוא קדוש נוצרי חשוב שהיה בישוף מירה (תורקיה) ולעתים מכונה "ניקולאוס ממירה". בשל הניסים הרבים המיוחסים לו, הוא ידוע גם כ"ניקולאוס עושה הניסים". הוא ידוע גם כנותן מתנות בסתר, למשל הטמנת מטבעות בנעליים והוא המקור למיתוס "סנטה קלאוס".

האגדה העיקרית והעתיקה ביותר עליו היא על מילוי ארנקים בכסף עבור שלש בנות עניות והשלכתם אל תוך בית אמן, באישון ליל. אגדה אחרת כנראה מאוחרת יותר מספרת על החייאת שלשה ילדים או עניים, שנרצחו ועמדו להכין מבשרם או מדמם אוכל או מרק. הוא השתתף בכנס הבישופים לעניין הכנסייה המערבית, ותמך בכנסייה האורתודוקסית. הוא היה צם בימי חמישי, ופיוטים נאמרים לזכרו בכנסיות שונות ביום זה בשבוע.

עמדו להכין מהילדים מרק?! והוא החייה אותם? זה באמת עדיף על סנטה השמן בארובה?!

מראות יפות. ומראות קשים.

אגם מראה- מריאן לייק

כשתדרכו על האדמה הזו, יופיה יכה בכם בכל העוצמה.

מרבדי הירוק הזוהר שמסנוור את העיניים יאכל על ידי הפרות והכבשים שמחכות לעיתן לשוחט, משבי הרוח הקרה מהקוטב וקרני השמש החזקות יחדרו בגופכם ותרגישו את כוחו של הטבע במלוא הדרו.

תרגישו קטנים לעומת עוצמת ההרים והפסגות המושלגות.

ואיכשהו כל כאב קטן יראה לכם אפסי לעומת האושר שהמראות האלה גורמים.

אחרי אינספור של קילומטרים זה לא יספיק.

תחפשו את הנוף ההוא כמו בתמונות. הנוף שייתן לכם תמונה מושלמת עם קומפוזיציה ותאורה נכונה. משהו מהסרטים, עם אוירה, משהו שלא דומה לנוף שקדם לו.

אחרי שתלכו שבעה קילומטרים ביער סבוך תגיעו לשם.

לאגם הגדול (שאיש מתושבי האיזור לא יקרא לו גדול), להרים שמשתקפים בו בחדות, לשמיים התכולים ולסלעים הכהים. ואז, כשתאמרו לעצמכם שזהו השיא, יבואו זבובי החול ויעקצו לכם ת'אמאמא של הצורה.

תגלו שעדיף לשבת בבית ולצפות בהקרנה של שר הטבעות או ההוביט. אפילו המומינים עדיף.

חיה שטנית מוצצת דם. העקיצות שלה מגרדות שבוע והיא נמצאת בכל מקום!

לאחרונה אנחנו מרבים לישון בחניוני לילה באוטו. רוב השירותים שהחניון מציע זה שירותים. וזהו.

שירותים בלי ניאגרה או מים זורמים, פשוט אסלה עם מכסה ומתחת בור מאוד מאוד גדול. שכשהולכים להשתין בלילה ומאירים עם הפנס ראש רואים את גושי הקקי וערימות הנייר שבאים לאיים: "אם תדפוק פה עוד גוש אחד אנחנו לא מבטיחים שיהיה לנו לאן ליפול".

בבקרים אנחנו אוכלים בדרך כלל חביתה עם גבינה, לחם ועגבניה. בגלל שאנחנו לא באמת קמים בבוקר אלא בצהריים אנחנו נוטים לדחות את ארוחת הצהריים לערב.( וככה חוסכים ארוחה!)

מידי פעם עושים איזה טרק ששובר לי את הגוף למשך שלושת הימים הבאים, מידי פעם קניות ומידי פעם מוצאים מקום עם אינטרנט וחוברים לציויליזציה.

דרוס אחד וחמש מטבעות.

קמנו בבוקר ליד עיירה במרחק חצי שעה מהעיר אינברקארגיל. כן, ככה קוראים למקום. אינברקארגיל.

לאחר ארוחת הבוקר נסענו אל העיר כדי לערוך קניות בסופר פק'נ סיוו- או בתרגום חופשי לעברית- ארוז וחסוך.

הסופר ידוע במכיריו האטרקטיביים, הוא נמצא בעיקר בערים עם אוכלוסיה גדולה (יחסית לניו זילנד). והוא מאוד מאוד צהוב.

שמחים ונרגשים לקחנו עגלה וערכנו את סבב הקניות שלנו.

לקראת הקופה שמענו צעקות ובכי וצרחות ויללות.

מבטינו פגש בילד מקופל על הרצפה ועל רגלו עגלה, לא ממש התעמקתי כי פחדתי להסתכל.

הילד כנראה שבר איכשהו את הרגל ובאותה העת היא הייתה תקועה בין הברזלים התחתונים של העגלה.

מספר מבוגרים עמד סביבו, הם סקרו את האירוע וניסו לנתח את המצב, הילד צרח וצרח וצרח ללא הרף ונשמע שכל תנודה קטנה סחטה ממנו עוד הבזק של טראומה עתידית.

השיניים שלי רעדו ויכולתי רק לשמוע את אחת הקופאיות קוראת למישהי בקול רגוע ויציב-תתקשרי בבקשה לאמבולנס.

בינתיים, הגיע תורנו בקופה!

קופאית צעירה ושקטה שאלה איזה עגלה אנחנו מעדיפים, לאחר מכן העבירה את כל המצרכים דרך קרן הליזר האדומה ולבסוף הכריזה בקולה העדין :"54 דולר"

בר רוקן את ארנקו עד המטבע האחרון והגיש לה 55 דולרים.

שטר של 20, 2 שטרות של 10, שטר של 5 ו-5 מטבעות של 2 דולר.

היא הניחה את השטרות על הקופה והתחילה להתבונן במטבעות.

"זה בסדר?" שאל בר בתמיהה

"אני רק סופרת את הכסף" היא ענתה

ואז היא שלפה את האצבע הלבנבנה שלה והחלה להצביע ולספור את חמשת המטבעות.

אחרי שהיא סיימה לספור היא עברה לשטר של החמש דולר ונעצרה, היא עברה שוב למטבעות ושוב לשטר, ושוב ושוב. ואז היא נעצרה והחליטה לשנות כיוון. היא עברה לשטרות של העשר והעשרים. זה בכלל בילבל אותה.

בעודי מתבוננת בה וקוראת את מחשבותיה –"איך אני אחבר שטרות למטבעות? זה שני חומרים שונים. למה הברזתי לשיעורי חשבון עם ג'ורג'י, איך הגעתי להיות קופאית, ולמה התיירים המחורבנים האלה לא משתמשים באשראי"- הילד צורח ברקע כאילו בכל שנייה הוא נחשף לרמה חדשה של כאב. והאמבולנס איפשהו שם בדרך.. והאמא שלו איפשהו שם ברקע בטח ממש מתפדחת שהילד שלה עושה כל כך הרבה רעש (כי ככה הם בניוזילנד)

ובר מתקרב ועוזר לקופאית לספור והיא מה זה מבסוטה שסוף סוף הוא גילה לה שזה 55 דולר.

היא מקלידה את הנתונים והמחשב אומר לה להחזיר עודף של דולר ואנחנו –תודה לאל- עפים משם. 

השייט במילפורד סאונד

לייק וואנקה

סיימנו את שלושת השבועות שלנו בחוות החליבה של אהרון

לא היה קל. אבל גם לא היה קשה. זו הייתה עבודה די חביבה חוץ מהבקרים, שהיה צריך לקום לפני הזריחה.

בשבוע הראשון העובד שלו החליט להקדים את העזיבה שלו ולעזוב בפתאומיות. אהרון ביקש מאיתנו להשאר יותר, אם נוכל, הציע לנו שכר יותר גבוה ושניה לאחר מכן תיקן עצמו ואמר "אני אוסיף לכם עוד שעות עבודה".

בהתחשב בעובדה שעבדנו שם שלושה שבועות ומתוכם שבוע אחד בחינם, ובהתחשב בזה שהוא לא הציע לשלם לנו על השבוע ההוא ובהתחשב בזה שהוא הבטיח למלא לנו דלק ברכב ולתת לנו יותר ימי חופש ושום דבר מההבטחות לא קרה, לא שקלנו בכלל את האופציה לעשות לו טובה ולהשאר לעוד.

למזלו של אהרון יום לפני שעזבנו הגיע זוג ישראלים נוסף שהחליף את מקומנו.

את אחד  הישראלים הכרנו עוד בוולינגטון. חפפנו אותם בעל פה על מה שאפשר בנוגע לחליבה ערב לפני והשארנו את הדירה נקייה שלא יגידו שאנחנו מגעילים.

כל הדברים שאהרון אי פעם הבטיח ומעולם לא קיים תמיד נראו לי כתעלומה. קיוויתי שהוא סתם מבולבל, אבל המחשבה על האפשרות שהוא חוואי קמצן ורמאי רדפה אותי עד היום האחרון.

ההוכחה

אחרי המשמרת האחרונה נכנסנו לדירה, התקלחנו ואפינו לחמניות.

לאחר מספר דקות הוא הגיע על הטרקטורון וקרא לנו לצאת.

"עוד לא הספקתי לכתוב לכם תלוש שכר, תבואו מחר בבוקר ואביא לכם אותו, את המשכורת אפקיד הערב, היא אמורה להיכנס עד חצות של מחר" ואז הוא הפנה את גבו, פניו הביעו תמיהה "אוי, איפה הם? כנראה התבלבלו בדרך" עלה הטרקטורון ונסע.

זוג הישראלים שהגיעו היו אמורים לנסוע אחריו עד לדירה שלנו אבל כנראה שלא הספיקו לעקוב אחריו, והוא מן הסתם שכח שכשמובילים מישהו בדרך לא מוכרת צריך לחכות לו.

בבוקר שלמחרת הגענו לחווה, וכמובן, התלוש לא היה מוכן. הוא אמר לנו לבוא לביתו בסוף החליבה.

נסענו אליו. הוא לא היה בבית. החלטנו לוותר על התלוש, גם ככה זו תקופה קצרה, עם משכורת דלה, שכנראה לא תעניין אף אחד.

התקשרנו בכדי להגיד לו שלום והוא לא ענה.

יצאנו לדרך נסענו לכיוון דרום, שמחים שסוף סוף משנים קצת אוירה ונוף ופתאום הטלפון מצלצל.

"איפה אתם?"

"יצאנו לדרך, זה בסדר החלטנו לוותר על התלוש"

"לא, לא.. בואו חזרה יש לי טפסים חשובים שאתם צריכים לחתום עליהם"

.. חזרנו אליו, מתוסכלים מהבלבול וחוסר האכפתיות שלו

אני כבר הרצתי באש סרטים שהוא הולך לרצוח אותנו בשביל שלא נתבע אותו על זה שלא שילם לנו פרוטה.

אבל זה לא קרה..

חתמנו על הניירת, הוא הביא לנו פיתקית עם מספרים וקרא לה תלוש, לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום.

הדרמה

מהחווה של אהרון שבווסט קוסט(הארי הארי- למתעניינים) המשכנו דרומה לחניון לילה עם המון יתושונים מקוללים. שם התברר לנו שאין קליטה ולא יכולתי לתקשר עם הוריי. יצאנו מהאוטו וניסינו לחפש איזור עם קליטה אבל פשוט כלום. השינה הטרודה והרצון שיגיע כבר הבוקר שיגעו אותי. קמנו בשבע ובלי לאכול או לשתות יצאנו לחפש קליטה. בתקווה לא ריאלית שאבא לא דואג ניסיתי להיות נינוחה ולהרדם. כל שתי דקות פקחתי את העיניים וקיוויתי שהעיגול החסום שמופיע בטלפון יהפוך לקווים של קליטה. אבל כלום. שלוש שעות ואין קליטה.

לא ראיתי נוף יפה ולא טבע בתולי שהקסים, אלא רק הרים שחוצצים תקשורת ומעלים חרדות ודאגות.

לבסוף הגענו לאיזשהי עיירה-שגם שם לא הייתה קליטה. קנינו 20 מגה בייט והתקשרתי לאבא.

כל כך כעסתי על עצמי שערב לפני אמרתי שאתקשר ולא הצלחתי לעמוד בהבטחה. כל כך כעסתי שגרמתי למי שהכי אוהב אותי לדאוג.

מי כמוני יודעת איך זה לדאוג. התמכרתי למחשבות קטסטרופליות כלפיי הקרובים לי שהתרחקו, למדתי לדאוג ועכשיו אני דואגת שמא הדאגה הזו תידבק גם בשאר הדורות שאחרי. תוהה אם זה דבר רע או לא.

המועקה האדירה הזו שהרוב בכלל לא מבינים במה מדובר השתחררה אחרי שעתיים, אחרי הרבה דמעות ואחרי הרבה מחשבות.

אי אפשר לשכנע אדם שלא ידאג אבל בכל זאת.. ניו זילנד היא מדינה יחסית בטוחה.. אם אני לא מתקשרת תוך יומיים אז רק אז, אולי,אפשר להתחיל לדאוג..

הגענו לוואנקה-

בזמן הטיול בצפון האי הצפוני התארחנו אצל זוג שאירח זוג ישראלים נוסף. הזוג הגיע לניו זילנד בכדי להתנדב בהוסטל בוואנאקה.

כך שמענו לראשונה על ההוסטל הזה- "הזולה".

בעלי המקום הם אמריקאים שמארחים ישראלים בחינם, לשלושת הימים הראשונים. הכל חדש וטרי כאן כרגע, מקום מאוד נחמד ויפה. במזל קיבלנו את הסוויטה  המפנקת, יש לנו מיטה זוגית וטלויזיה עם כבלים.

כמו ישראלים טובים נרשמנו לשלושה ימים. זה בחינם, מה לא ניקח?

הסתובבנו כאן באיזור וואנקה, היינו במסלולים שבסופם היו קרחונים משוגעים ואכלנו ארוחת שישי עם בעלי המקום ועוד כמה חברה ישראלים..

הישראלים שפגשנו עד כה היו די שקטים, ועכשיו, כשהתחילה העונה אנחנו פוגשים בכאלה  שמנסים להדליק את הסיגריה שלהם עם הכירה החשמלית.. אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.

 תמונות:

בחווה 

אגם נחמד ליד החווה

הדירה שלנו

אהרון המסטול

 בחצר הגרוטאות מול הבית

מסלול לקרחון הראשון

 בוואנקה.

אי אפשר שלא ללהתייחס לכמות התיירים האסייתים שכאן.

אני מנחשת שהם טייוונים או סינים אבל אין לי באמת מושג.

רואים אותם בדרך כלל בעיירות הקטנות לבושים בבגדים צבעוניים 

יורדים מהאוטובוס הקצר שלהם ומסתובבים בקבוצות גדולות,

בידם טאבלט או פלאפון או מצלמה מקצועית.

עומדים ליד משהו שפחות מוכר להם ומצטלמים.

מתחלפים במיקום, מתחלפים במכשיר

וממשיכים את מלאכת הצילום.

שעות.

 לפני התמונה הנ"ל, תחת להקת השחפים, עמדה חברתה של המצולמת.

היא לא ממש אהבה ציפורים וכל התמונות שלה יצאו עם תנועות ידיים חפוזות ופנים מתוחים.

 במסלול: רוברוי

זהו מסלול המוביל בסופו להר ענק עם מלא שלג שמדפנותיו נשפך הקרח

חלקו נמס והפך למים וחלקו נשאר קפוא.

בגלל הרוחות החזקות המפל אינו מצליח להפיל את מימיו עד הקרקע

וזרם המים מתנועע מצד לצד ובסוף עולה למעלה ומתפזר בשמים

בר איפשהו שם על הגשר

המפל

עכשיו אנחנו עוזבים את ההוסטל, במרחק של שעה וחצי נסיעה מפה נמצאת קווינס טאון.

שבוע טוב לכולם. מתגעגעים.

נלסון.

ביום שני ה19-10-15

לקחנו מעבורת לאי הדרומי. עלתה 50 דולר לי ו170 דולר לבר והרכב.

שמעתי מהרבה ישראלים שממש קל להתגנב במעבורת ולחסוך את ה50 דולרים האלה.

כשסיפרתי לאבא את הרעיון שאני אתחבא מתחת למיטה של הרכב קיבלתי בתגובה "לא" מוחלט ואת הכיוני "אנה פראנק".

לפני המעבורת ערכנו סיור קצר בסופר בשביל מצרכים לסנדוויץ' כדי שיהיה לנו מה לאכול לארוחת צהריים בשייט.

בהגיענו אל החנייה שעל המעבורת התבקשנו לצאת מהרכב ולנעול אותו.

היינו מופתעים שחייבים לצאת, ומייד ארזנו את כל המצרכים לארוחת הצהריים ועלינו לקומה העליונה.

ציפיתי למשהו הרבה פחות יוקרתי. היה חדר טלוויזיה ומזנון,הכל מצוחצח ונקי,  ספסלי ישיבה מסביב לשולחן. מצאנו לנו איזה פינה והתחלנו בפרוייקט.

הוצאנו הבגטים וניסרנו אותם לשלוש, חצינו אותם לאורכם, פרסנו עגבניות, פרסנו זיתים, מרחנו אלף האיים, קילפנו ביצה קשה, פרסנו נקניק הסלמי המעושן (כל אלה בעוד ההולכים והשבים זורקים מבטים רומזים של "חברה' יש פה מזנון") דוחסים את הכל לבאגט ומתחילים בזלילה.

חצי שעה אחרי: כל השולחן מלא בפירורי לחם, עטיפות נקניק ומיצי עגבניה, שנינו מנסים לנקות מבלי להקיא תוך כדי.

אחרי ארבע שעות באוניה הגענו לנמל בפיקטון, לא היה עם מי להתייעץ שם כל כך כי כבר היה חמש והכל היה סגור, נסענו לחניון לילה חינמי, בישלנו בו ארוחת ערב והלכנו לישון באוטו.

יום לאחר מכן התארחנו אצל זוג שהסכים לנו לישון ברכב שלנו, בחצר שלהם. נתנו לנו להשתמש בשירותים ובמטבח.

כשהגענו פתחנו את השער ומהמחסן יצא בחור עיוור, הוא היה באמצע תיקון של משהו שם כנראה. אחר כך הוא הוביל אותנו אל אשתו שהיתה בתוך הבית. היא הציגה לנו את המטבח והשירותים ועל הדרך סיפרה שהיא יכולה לארח 11 אנשים - מה שגרם לנו לתהות למה אנחנו בחוץ, או למה היא מספרת לנו את זה..

אין יותר מידי מה להגיד עליהם. חוץ מזה שהוא עושה את התיקונים בבית והיא את כל השאר כנראה, ושחסרה לו אצבע..כנראה תאונת עבודה.

לילה אחרי ישנו בחצר של  דניס וג'ים. כי הבית היה בתפוסה מלאה.

הם הזוג הכי מיושן ועתיק שתוכלו למצוא בניוזילנד.  הרגשתי בתוך סרט משנות החמישים, כשהווילנות מתחרה ועליהם יש עוד ווילון בצבע ורוד, וכשארונות המטבח מעץ צבועים בצבע טורקיז בהיר, והאח, הכל היה כל כך שמור ונקי.. בעיקרון הכל במדינה הזאת מיושן אבל הבית הזה שבר כל שיא.

בעקרון, בכל פעם שמציגים לנו מטבח אני מעלה כל שאלה אפשרית בנוגע לפח זבל\מחזור\מגבות\קערות\קולט אדים, שלא תהיה לי אחר כך שאלה ואני אצטרך להפריע להם בשעת התה שלהם מול הטלויזיה.

כאן, לא הייתי צריכה לשאול כלום. הם הסבירו הכל (אבל הכל) כשחיוך מרוח להם על הפנים, עם כל כך הרבה סבלנות ,כאילו זו לא הפעם המאתיים שהם עושים את זה.

"כאן זה הכיריים ופה התנור, כאן הסירים ובארון ההוא זה הכוסות. סוויט הארט, אתה יכול לזוז בבקשה, אני רוצה להראות להם את הצלחות" בעלה עמד באמצע המטבח וכל פעם חסם ארון אחר שהיה אפשר להסביר על תכולתו, לא הבנתי איך היא עדיין מצליחה לקרוא לו סוויט הארט.

"את הברז אל תסגרו חזק מידי, לישראלים יש נטייה לסגור ברזים חזק, פשוט פעם מישהו שבר לנו את הברז, כמה זה עלה לנו ברז חדש סוויט הארט?"  -"הרבה" "תסגרו רק עד שזה מפסיק לטפטף. ואם אתם שוטפים כלים תשטפו בבקשה מעל זה" – מוציאה מסננת פלסטיק בגודל של הכיור "אנחנו פוחדים שתהיה סתימה" הפטנט הגאוני של מסננת קטנה בחור ניקוז של הכיור עדיין לא הגיע לניו-זילנד. אם מישהו מחפש למחזר סטארטאפ ישן- זה הזמן והמקום.

"בואו, אני אראה לכם את הבט' רום" נכנסנו לחדר המקלחת הקטן והצפוף, בר אני היא וכמובן בעלה שעמד במרכז. "זו המקלחת, בבקשה אל תוציאו את הדוש מהמסילה כי מישהו פעם עשה את זה וזה הסתרבל תחת הברז והבחור שבא אחריו ניסה לפתוח את הברז ושבר את כל המוט, כמה זה עלה לנו סוויט הארט?"

"65 דולר"

נשארנו אצל הזוג המקסים לשלושה לילות,  בשני הלילות הנותרים ישנו בתוך הבית ככה שהיה לנו זמן לדבר איתם, והם הסבירו לנו על מסלולים ומקומות ששווה לעצור בהם בדרך דרומה. ועוד המון חוקים חשובים לחיים!

'המגבת עם הסיבים זה לידיים והחלקה היא לכלים - הרבה מתבלבלים, שמן שרוף לא מחליפים! כי אז צריך לשפוך אותו לכיור וזה מזיק לצנרת.. היא ראתה שהסינים משתמשים בשמן שוב שוב אז מבחינתה אפשר פשוט לחכות שיצטנן והכל טוב. פעם ישראלי אחד השאיר את הברז מים על זוג נעליים שהוא רצה לכבס במקביל למכונת כביסה, הלך להשתין וכשהוא חזר הכל היה מוצף, ופעם אחרת ישראלי אחר השאיר להם את התנור פתוח ודולק- מה שגרם לו להשרף (?) והם היה צריכים לקנות חדש (סוויט הארט לא בדיוק זכר כמה עלה)

בקיצור.. איכשהו כל הישראלים המפגרים הגיעו לבית שלהם והרסו להם אותו וזה למה הם לא משאירים ישראלים לבד בבית וזה גם למה הסיור הדרכה בבית ונאום הוראות השימוש אורך כל כך הרבה זמן.

בכל מקרה - הם מתוקים לאללה וממש אדיבים. מציעים טחינה ושמן זית והכל.. הינו צריכים פשוט להמנע משאלות.

אחרי הלילה השני אצל ג'ים ודניס יצאנו למסלול באייבל טזמן.

בעיקרון זה מסלול שלוקח בין שלושה לחמישה ימים

אבל החלטנו לעשות רק חלק ממנו ביום אחד.

המסלול לא מעגלי ולכן צריך לקחת סירה בתחילת המסלול או בסופו

בשביל שלא נהיה בלחץ של זמן החלטנו לשוט את ההלוך וללכת את החזור.

המסלול כלל 14 קילומטרים שרובם ביער וחלקם הקטן על החוף.

בהתחלה היינו צריכים לבחור אם אנחנו חוצים את הים , שהיה באותו זמן בשפל,

בהליכה  של חצי שעה ללא נעליים  או שממשיכים ביער שעה וחצי.

הלכנו על המסלול הקצר דרך החוף.

זה היה זוועה! היו מלא סרטנים קטנטנים שפחדתי לדרוך עליהם

ועוד מלא קונכיות ורדרדות שכנראה והיו בהם סרטנונים או יצורים אחרים שכנראה מעכתי למוות..

אחד ריק לשם שינוי

המסלול לא היה קשה מידי, בקושי היו עליות

בר סחב את התיק אז בכלל היה נחמד.

שנ"צ

שפל

כשעזבנו את ג'ים ודניס הם יצאו מחוץ לבית, עמדו מחובקים עם הפנים כלפינו

ונופפו לנו לשלום, זה היה נראה כמו סצנה פטתית מסרט דרמה

נופפנו להם חזרה ונסענו לנלסון לייקס

ישנו בכמה חניוני לילה עד שהגענו לחוות הפרות שאנחנו נמצאים בה עכשיו, פגשנו בזבובי החול הנודעים, אחרי ששבוע בערך לא האמנתי לבר שהם עוקצים הם עקצו אותי ואז האמנתי. מצאנו סוף סוף פיתרון לווילונות הנופלים באוטו וקנינו תאורה ללילה לכבוד הקריסמס.. האוטו שלנו די מתוקתק עכשיו, נחמד לישון בו.

בדרך לחניון- punakaiki

בדרך לחווה. גשם מסריח

בדרך לאנשהו לא זוכרת כבר

החווה!

הגענו אליו דרך מודעת דרושים באינטרנט, ולא ממש בררנו איתו מראש על העבודה עצמה.

בעקרון אמורים לעבוד שש שעות ביום ולקבל שכר מינימום. אבל עד עכשיו עבדנו שבוע שלם, שמונה שעות ביום, בלי שכר, תמורת מגורים ואוכל, כדי לרכוש נסיון , כי אנחנו טמבלים.

אנחנו קמים בחמש ועשרים ומגיעים לחווה בשש. עולים על טרקטורון ומביאים את הפרות מאיזו חלקה רחוקה עד איזור החליבה.

שם הן נכנסות, עומדות בשני טורים, צמודות זו לזו, ואנחנו בין שני הטורים במעבר צר ונמוך, עוברים עם המשאבות ושואבים להן ת'עטינים בין שתי הרגליים האחוריות.

אחרי שהן מסיימות לחלוב הן משחררות את המשאבה לבד וכשכל השורה מסיימת לחלוב אנחנו מרססים להן יוד על העטינים.

אנחנו תחת מתקפת פיפי ומזרקת קקי נוזלי כמעט כל הזמן.. זה עניין רציני צריך להיות ערניים.

עם הזמן אני נגעלת מהחרא הזה יותר ויותר, ככל שעוברים הימים מתווספת עוד שכבת הגנה לידיים שלי, אני עכשיו עם שלוש כפפות, מחשש שלא יתקע לי השיט הזה בין הציפורניים לעור.

בסוף כל חליבה אנחנו שוטפים את המחלבה עם זרנוקי ענק. זה מרגיש כמו מסיבת קקי אחת גדולה, הכל משפריץ לכל כיוון, ואני בין כל הטיפות מנסה מצד אחד להחזיק את הצינור בלי לעוף אחורה ומצד שני לא לקבל איזה גוש לפנים.

הבוס-

קוראים לו אהרון- או באנגלית ארון.

די חיבבנו אותו בהתחלה עד שהגענו לענייני כספים וגילינו שהוא קצת מבולבל או סנילי או אדיוט.

ביום הראשון בחווה עוד לפני שפגשנו אותו, פגשנו את אשתו שהיתה מאוד לא נחמדה, היא כיוונה אותנו לחווה הקרובה ושם פשוט התחלנו לחלוב פרות עם עוד עובד אחד בשם פורקי.

אחרי שלוש שעות בערך פגשנו אותו, והוא לקח אותנו למגורים.

הוא חיפש את המפתח ומצא אותו קבור איפשהו בסירה שעוגנת בכניסה , פתח את הדלת ושם חיכה לנו חתול מורעב על הכיסא. "היי, סוקסי מה אתה עושה פה?" החתול לא ענה. (כי הוא חתול)

מסתבר שהחתול גר שם לתקופה לא קצרה, כל הבית היה מפוצץ בשיער. ולא, הוא לא ניקה אחריו (כי הוא חתול) העפנו אותו החוצה בגלל האלרגיה של בר והתחלנו לצחצח את הבית, אם אפשר לקרוא לזה בית. זה היה נראה כמו פח אשפה נוראי או איזה בית זונות נטוש.

*יאמר לזכותו של הבית שהוא אחלה בית. יש פה מכונת כביסה, מייבש,תנור, אפילו מדיח! ברגעים שקטים אפשר לשמוע את תזוזת החיות שגרות בתוך הקיר.. יש לנו מיטת קינג סייז, מקלחת נקייה עם זרם מים חמים ועוד כל מיני דברים שיש בבית נורמאלי שלא הערכתי מספיק.

אחרי הערב המתיש הזה קמנו בחמש לחלוב את הפרות, בתשע חזרנו לישון ולאכול ובשלוש שוב יצאנו לחלוב עד שש וככה עבר לו שבוע. עבדנו קצת יותר ממה שהיינו אמורים.. מרגישים קצת פראיירים בהתחשב בעובדה שלא נקבל על זה שכר אבל ניחא. יש פה אחלה נוף, פרטיות ושקט.

עכשיו אנחנו בספרייה ציבורית בעיירה ה'סמוכה' בשביל האינטרנט
לקחנו היום יום חופש ונסענו לעשות קניות.
הסופר הכי קרוב לחווה ממוקם שעה ממנה. מקווה שלא נשכח לקנות כלום.

המשך שבוע טוב לכולם. נשיקות.