 |
| אגם מראה- מריאן לייק |
כשתדרכו על האדמה הזו, יופיה יכה בכם בכל העוצמה.
מרבדי הירוק הזוהר שמסנוור את העיניים יאכל על ידי הפרות והכבשים
שמחכות לעיתן לשוחט, משבי הרוח הקרה מהקוטב וקרני השמש החזקות יחדרו בגופכם
ותרגישו את כוחו של הטבע במלוא הדרו.
תרגישו קטנים לעומת עוצמת ההרים והפסגות המושלגות.
ואיכשהו כל כאב קטן יראה לכם אפסי לעומת האושר שהמראות האלה גורמים.
אחרי אינספור של קילומטרים זה לא יספיק.
תחפשו את הנוף ההוא כמו בתמונות. הנוף שייתן לכם תמונה מושלמת עם
קומפוזיציה ותאורה נכונה. משהו מהסרטים, עם אוירה, משהו שלא דומה לנוף שקדם לו.
אחרי שתלכו שבעה קילומטרים ביער סבוך תגיעו לשם.
לאגם הגדול (שאיש מתושבי האיזור לא יקרא לו גדול), להרים שמשתקפים בו
בחדות, לשמיים התכולים ולסלעים הכהים. ואז, כשתאמרו לעצמכם שזהו השיא, יבואו זבובי
החול ויעקצו לכם ת'אמאמא של הצורה.
תגלו שעדיף לשבת בבית ולצפות בהקרנה של שר הטבעות או ההוביט. אפילו
המומינים עדיף.
חיה שטנית מוצצת דם. העקיצות שלה מגרדות שבוע והיא נמצאת בכל מקום!
לאחרונה אנחנו מרבים לישון בחניוני לילה באוטו. רוב השירותים שהחניון
מציע זה שירותים. וזהו.
שירותים בלי ניאגרה או מים זורמים, פשוט אסלה עם מכסה ומתחת בור מאוד
מאוד גדול. שכשהולכים להשתין בלילה ומאירים עם הפנס ראש רואים את גושי הקקי וערימות
הנייר שבאים לאיים: "אם תדפוק פה עוד גוש אחד אנחנו לא מבטיחים שיהיה לנו לאן
ליפול".
בבקרים אנחנו אוכלים בדרך כלל חביתה עם גבינה, לחם ועגבניה. בגלל
שאנחנו לא באמת קמים בבוקר אלא בצהריים אנחנו נוטים לדחות את ארוחת הצהריים לערב.(
וככה חוסכים ארוחה!)
מידי פעם עושים איזה טרק ששובר לי את הגוף למשך שלושת הימים הבאים,
מידי פעם קניות ומידי פעם מוצאים מקום עם אינטרנט וחוברים לציויליזציה.
דרוס אחד וחמש מטבעות.
קמנו בבוקר ליד עיירה במרחק חצי שעה מהעיר אינברקארגיל. כן, ככה
קוראים למקום. אינברקארגיל.
לאחר ארוחת הבוקר נסענו אל העיר כדי לערוך קניות בסופר פק'נ סיוו- או
בתרגום חופשי לעברית- ארוז וחסוך.
הסופר ידוע במכיריו האטרקטיביים, הוא נמצא בעיקר בערים עם אוכלוסיה
גדולה (יחסית לניו זילנד). והוא מאוד מאוד צהוב.
שמחים ונרגשים לקחנו עגלה וערכנו את סבב הקניות שלנו.
לקראת הקופה שמענו צעקות ובכי וצרחות ויללות.
מבטינו פגש בילד מקופל על הרצפה ועל רגלו עגלה, לא ממש התעמקתי כי
פחדתי להסתכל.
הילד כנראה שבר איכשהו את הרגל ובאותה העת היא הייתה תקועה בין
הברזלים התחתונים של העגלה.
מספר מבוגרים עמד סביבו, הם סקרו את האירוע וניסו לנתח את המצב, הילד
צרח וצרח וצרח ללא הרף ונשמע שכל תנודה קטנה סחטה ממנו עוד הבזק של טראומה עתידית.
השיניים שלי רעדו ויכולתי רק לשמוע את אחת הקופאיות קוראת למישהי בקול
רגוע ויציב-תתקשרי בבקשה לאמבולנס.
בינתיים, הגיע תורנו בקופה!
קופאית צעירה ושקטה שאלה איזה עגלה אנחנו מעדיפים, לאחר מכן העבירה את
כל המצרכים דרך קרן הליזר האדומה ולבסוף הכריזה בקולה העדין :"54 דולר"
בר רוקן את ארנקו עד המטבע האחרון והגיש לה 55 דולרים.
שטר של 20, 2 שטרות של 10, שטר של 5 ו-5 מטבעות של 2 דולר.
היא הניחה את השטרות על הקופה והתחילה להתבונן במטבעות.
"זה בסדר?" שאל בר בתמיהה
"אני רק סופרת את הכסף" היא ענתה
ואז היא שלפה את האצבע הלבנבנה שלה והחלה להצביע ולספור את חמשת
המטבעות.
אחרי שהיא סיימה לספור היא עברה לשטר של החמש דולר ונעצרה, היא עברה
שוב למטבעות ושוב לשטר, ושוב ושוב. ואז היא נעצרה והחליטה לשנות כיוון. היא עברה
לשטרות של העשר והעשרים. זה בכלל בילבל אותה.
בעודי מתבוננת בה וקוראת את מחשבותיה –"איך
אני אחבר שטרות למטבעות? זה שני חומרים שונים. למה הברזתי לשיעורי חשבון עם
ג'ורג'י, איך הגעתי להיות קופאית, ולמה התיירים המחורבנים האלה לא משתמשים באשראי"-
הילד צורח ברקע כאילו בכל שנייה הוא נחשף לרמה חדשה של כאב. והאמבולנס איפשהו שם
בדרך.. והאמא שלו איפשהו שם ברקע בטח ממש מתפדחת שהילד שלה עושה כל כך הרבה רעש
(כי ככה הם בניוזילנד)
ובר מתקרב ועוזר לקופאית לספור והיא מה זה
מבסוטה שסוף סוף הוא גילה לה שזה 55 דולר.
היא מקלידה את הנתונים והמחשב אומר לה
להחזיר עודף של דולר ואנחנו –תודה לאל- עפים משם.
השייט במילפורד סאונד
עדיין קר לכם??!!
השבמחקאם השלג עוד לא הפשיר אז כנראה שגם אני לא..
השבמחקכמעט שנה שלא לבשתי מכנסיים קצרים..
יחי השיערות ברגליים.