תשע וחצי שעות של קיווי בקופסא.

השבוע הפתיעו אותנו והודיעו לנו (יום לפני) שיש חופש בשבת.

זה היה בזמן ההפסקה האחרונה ביום.

בעודי מתרפקת על בר ומתלוננת על כמה אני עייפה ומסוחררת מהקיווי, נכנס אחד האחראים והודיע את ההודעה המשמחת. הסביר שזה בגלל שאין כרגע פירות

(כי ירדו הרבה גשמים לאחרונה אז אי אפשר לקטוף)

חוץ  מזה הוא הוסיף שהקיווי יגמר כנראה בשבוע הקרוב.

דמעות של אושר ,צהלולים, עלי כותרת של ורדים מתעופפים באויר, הכל ורוד.

אבל אני לא מבינה דבר אחד.. אין לאנשים פה תוכניות? הם פשוט עובדים מתי שצריך ונחים מתי שאין פירות? אין להם ילדים? חוגים? הסעות? תכנאי של הוט? תכנונים כמו לנסוע לאנשהו בזמן מסוים? חיים שהם לא עבודה?

'טוב סבבה, מחר אתם לא עובדים ועוד שבוע אתם מובטלים לחודשיים בערך, אולי יותר אולי פחות, עד שעץ האבוקדו יחליט להניב פירות'.

אם כבר מדברים על האנשים בבית האריזה.. יש המון כמונו-אנשים עם ויזת עבודה לשנה, רובם מארגנטינה או צ'ילה. יש אחת ממלזיה ושתיים מטייוואן. שלושה צרפתים, ארבע מאות הודים ועוד כמה ניוזילנדים.

דיברנו עם כמה עובדים וותיקים, הם אמרו לנו שאף פעם הם לא פגשו ישראלים בבית האריזה. אז אולי אנחנו הראשונים.

      יש לנו מנהל שקוראים לו שיין. הוא איש מבוגר וצנום מימדים. יש לו שיער בלונדיני מתולתל ושיניים באותו הצבע. הוא אוהב לעבור בין העמדות ולצעוק "תשטיחו את הקיווי!" או "לאסוף את הפירות מהרצפה! לאסוף קרטונים!".

הצחוק שלו מזכיר לי שדונים, גם בסאונד וגם בתנועות גוף שלו. ותמיד הוא לובש פליז כתום זוהר.

הפחד הכי גדול שלי זה שהוא מתקרב אליי ופותח את האריזות שכבר סיימתי לארוז. זה מרגיש כמו בוחן פתע. אבל החשש הוא לא מהתגובה שלו לאיך שארזתי (כי אני יודעת שארזתי סבבה) אלא לזה שהוא יפתח את הפה וידבר. יש לו ריח של שאול מהפה.  באמת. אם לתאר את ריח הגיהנום זה בריח הזה. זה מהריחות האלה כמו אציטון שאתה לוקח נשימה ומרגיש שנשרפו לך כמה תאים במוח.

כשאני ובר עובדים אחד מול השני וקולטים את הפליז הכתום שלו בזווית העין, אנחנו לוקחים נשימה עמוקה עמוקה לפני, כי באמת שהריח שלו לא נסבל. זה שילוב של עשרים סיגריות שהוא הדליק ועישן בבת אחת, יובש פה כאילו הוא לא שתה ולא אכל שבועיים ובצל. כשנגמר לי האויר אני מתחילה לצחוק. אני לא יודעת למה. כנראה בגלל הפרצופים שבר עושה. אני מנסה להטות את הראש לכיוון שהריח לא נמצא בו אבל זה פשוט לא אפשרי, גם אחרי שהוא הולך נשאר ענן כבד של הריח הזה.

בסוף היום אנחנו לוקחים קיווי מהארגז של הפגומים ואני עולה לשירותים לעקוץ להם נייר סופג, כעונש על זה שהם ממשיכים להזרים קיווי אחרי הצלצול של חמש וחצי. אנחנו שם רק שבועיים וזה מרגיש לי כמו חודשיים. בהתחלה היה לי ממש קשה כי הקצב של הקיווי היה ממש מהיר, והפאניקה שאבה ממני הרבה אנרגיה, מיום ליום זה נהיה איכשהו יותר קל.

בר רואה סרט. משהו סיני גרוע ואלים..

אחרי שלוש כוסות קפה ויום עבודה.

לא מזמן זה שוב חזר להיות קשה, הקצב נהיה ממש איטי ומשעמם, וגם כשאני עם הגב (השבור שלי) לשעון אני מודעת בדיוק לכמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהסתכלתי עליו.

כשאני ובר עובדים ביחד אנחנו מדברים בעיקר על האנשים שמסביבנו, משחקים כל מיני משחקים כמו 'זהה את הדמות' או 'לא נפסיק לשיר'.. כשהשעה חמש מגיעה ואני גמורה מעייפות אני צוחקת בעיקר מהכינוי שבר נתן להודי שלידנו ומכל דבר מטופש בערך שעולה לי לראש.

אנחנו מתכננים בסוף העבודה בבית האריזה לעבור לאיזור עירוני יותר.. לחפש עבודה פחות מעייפת במקום סגור שלא נסבול מהחורף הקר. מקווה שלא נצטרך לחזור לבית האריזה עוד חודשיים בשביל לארוז אבוקדו ולהריח את הפה של שיין המעשן.

עכשיו  שבת בצהריים אצלנו. קצת מעונן וגשום. נסענו לעשות את יום הסידורים הרגיל שלנו. קצת סופר קצת מכולת של הודים, גלידה פיצה ותכף ניסע חזרה הביתה. אנחנו על הWIFI של הספרייה הציבורית (שד"א זה מקום לא קטן בכלל- שתי קומות, מעלית ,שירותים, עניינים, אפילו אנשים יש פה) היחידה שעושה פה רעש זו הספרנית.

שתהיה לכולם שבת נפלאה ושקטה.

כשהמטבח לא מספיק עוברים לחדרים נוספים.