21 ליוני
קמנו בבוקר ונפרדנו לשלום מריי ורופרט החמודים
לפני שעזבנו בקשנו כמה לימונים מהעץ (כי זה עולה פה איזה 6 דולר לקילו)
ללא היסוס הם שינסו מותניים, הביאו מזמרה ננסית ושקית נילון ויצאו איתנו לגינה
"מה אתם עושים עם כל כך הרבה לימונים?"
"אני אוכלת לימון אחד ביום, זה מנקה את הכבד"
ואז הם הסבירו לנו במשך דקות ארוכות, בצורה אובססיבית כמעט, שאסור לקטוף את הלימון מהענף, אלא לגזום אותו ולהשאיר קצה קטן של ענף על הלימון. שזה שומר על טריות הלימון, שומר שלא יכנסו אליו חרקים ומזיקים ושומר על העץ, שיצמיח ענפים חדשים.
בזמן הזה חשבתי לעצמי מה יקרה אם הם יגלו שערב לפני קטפתי כמה לימונים לסלט מהעץ בלי רשות ולא השארתי על הלימונים קצת ענף.
ומה יקרה אם הם יגלו שמנעתי מענפי העץ לגדל עוד עשרות דורות של ענפים קטנים. .
הצלחתי להשאר עם פרצוף שהתפעל מהגילוי המיוחד שלהם מבלי שיבחינו בדאגות שעל ליבי, ואז אחרי שריי סיימה למלא לנו שקית לימונים נפרדנו שוב ויצאנו לבירה- וולינגטון.
מהוקס ביי לוולינגטון קיימים בערך 270 קילומטרים
ככול שהתקדמנו דרומה השמיים נהיו יותר קודרים, בחצי הראשון של הדרך ליוותה אותנו קשת בענן ענקית, כאילו חיכתה שנעבור מתחתה כדי לברך אותנו
בחצי השני נמנמתי אז אין לי מושג מה קרה.
בר נהג כל הדרך, בין גבעות והרים, כבישים מפותלים, נהרות ועיירות, עם ממטרים עדינים ורוחות חזקות שדחפו את הרכב מצד לצד עד שכמעט סטינו מהדרך.
לקראת הסוף ראינו את יופייה השונה של העיר. התפעלנו.
כבר שכחנו איך נראת הצפיפות, ומה זה בניין.
לא היה יותר ירוק, רק מבנים וים.
נסענו למפרץ.. במקרה עברנו שם במוזיאון חינמי אז נכסנו והיה נחמד.
 |
| הפוחלצים במוזיאון |
 |
| הוסף כיתוב |
 |
| תמנון שכנראה דגו בטעות |
בסביבות שש נסענו אל המארחת מ"היט"- שמה אן
היא אחראית לדירה שנמצאת מעל לכנסייה, אז אנחנו גרים עם עוד שלושה שותפים.
אחד מהם ניוזילנדי בן 60 שמחכה להתחתן עם מישהי..
והשאר הם שני ישראלים שעובדים כאן בוולינגטון.
נכנסנו לחדר גדול עם שטיח אדום ובדים לבנים שנשפכים מהתקרה
יש בו כיור וחלונות גדולים.
מחוץ לחדר יש עוד חדר גדול שמשמש מטבח וסלון עם טלויזיה גדולה וסרטים.
די התפעלנו בהתחלה.
עד שנרדמנו והגיע ה- גררררררררררררר
אין לנו מושג איזה חלק במבנה גורם לזה אבל כל 10 דקות התעוררנו בפתאומיות מקולות הקדיחה שיצאו מהקיר וקילנו את הרוח השטנית הזו.
גילינו גם שממש קשה לחמם את החדר (אפילו שיש שני רדיאטורים) ושהמיטה עושה לי כאבי גב נוראיים
ושקצת מבאס לצאת החוצה בגשם וברוח המטורפת בשביל להתקלח או להשתין.
בבוקר כששמענו את אותם הרעשים תפסנו ג'ננה. סיפרנו את הסיפור לדייר המבוגר והוא הזמין לכאן שיפוצניק שלא הגיע.
אמרו שנקנה אטמים ושכחנו..
22 ליוני
היום עשינו קצת קניות בסופר בישלנו, וישבנו בבית של אן על האינטרנט בשביל עבודה.
מידי פעם נכנסו אליה כל מיני אנשים לבית, אחד מהם דיבר איתנו
שאלתי אותו אם הוא מכיר עוד ישראלים באיזור והוא התחיל לדבר ולדבר על כל כך הרבה דברים לא קשורים. לבד.
אני ובר פשוט בהינו והנהנו..
עם הזמן פזלנו קצת לפלאפון או ללטופ, אבל הוא היה ברצף המשפטים שלו..
בשצף המילים וקצף הרוק הוא הביט לרצפה ושיתף אותנו בכל אשר על ליבו.
שמתי לב באיזשהו שלב שהוא בכלל לא שם לב אם אנחנו מקשיבים או לא, והתחלתי לצחקק לעצמי אל תוך הצעיף. מהר מאוד נזכרתי שהוא כנראה בעל חוש שמיעה ועצרתי את עצמי. חזרתי להנהן.
ופתאום פרץ ממני צחוק צייצני ולא מספיק מאופק שכבר לא הצלחתי לשלוט בו.
האדון כבר הספיק להגיע לחלק של הרכבות בסיפור שלו.
כיסיתי את הפנים ובאמת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי
הוא פשוט לא הפסיק לדבר.
בר אמר לי ללכת לשירותים- מה שהפליל אותי עוד יותר
אבל האיש היה בשלו.
סיכם שאת כל זה לומדים אצלם בשיעור הסטוריה והלך לדרכו.
בלילה הדלקנו רדיו בשביל לא לשמוע את הרוח קודחת.
משום מה הרוח לא נשבה הלילה והרדיו הנמיך עצמו בזמן שישנו.
23 ליוני
קמנו בבוקר ויצאנו לספריה להדפיס קורות חיים ושלטים של "רוצים להשכיר לנו דירה?"
אח"כ הסתובבנו בעיר בין בתי המלון ומילאנו טפסים.
בערב לפני, שהיינו אצל אן-על הויי פיי, דקרתי במפה כמות מטורפת של בתי מלון
היום היינו ב17 בתי מלון ונשארה כמות משולשת של בתי מלון שעוד לא הגענו אליהם על המפה.
ובאתר שממנו לקחתי שמות של בתי מלון יש עוד שלושה עמודים שלא הגעתי אליהם.
קיצר- יש פה אלפי בתי מלון ועד שנגיע לאחרון תיגמר הוויזה.
היום- 24.6
יצאנו לסיבובים נוספים בעיר
לקראת רדת החשיכה עברנו בכמה סופרים לתת קורות חיים ולחפש מישהו שרוצה לאמץ אותנו כדיירים.
עברנו גם דרך בית אחד בעקבות מודעה בסופר.
הוא היה די סביר והאישה שבו הייתה עם מבטא ממש מוזר,
היא בקשה 150 דולר לשבוע לכל אחד מאיתנו אז עזבנו אותה וחזרנו הביתה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה