אם אין עבודה חייבים לטייל.
ה23 לספטמבר
התחלנו את הטיול. נסענו צפונה לאיזור קורומנדל.
בדרך:
 |
 |
| תצפית בדרך |
שם חיכתה לנו גברת נחמדה בשם קט'רין.
כשיצאנו מהאוטו היא הסבירה שאין לה זמן כי בעוד חצי שעה היא מתחילה שיעור 'בייבל',
הזמינה אותנו לקפה ומאפה וסיפרה שבעלה עובד כבנאי והוא רוצה לחזור לבית שקט, אז שלא נכנס לבית אחרי תשע.
היא הייתה מאוד סבלנית ומנומסת, עד שבאתי לשים את הקפה שלי על השולחן. היא כל כך נבהלה ויצא לה "וואו וואו וואו" כזה לא ניו זילנדי שנשמע כאילו גם היא הייתה מופתעת מעצמה. שכחתי לשים תחתית לכוס. כמובן.
אחרי שזמן האיכות שלנו איתה נגמר נסענו ל cathedrel cove- שזה מפרץ נחמד עם המון סלעים
hot water- bitch
אחרי המסלולון הנחמד נסענו לרצועת חוף שנהוג לחפור בה בורות כדי להינות מבריכת מים חמים, ועוד בחינם.
יש להגיע שעתיים אחרי או שעתיים לפני השפל ולהצטייד באת חפירה.
הגענו בחמש ובשש בר התחיל לחפור..
מזג האויר היה קר. והמים החמים שבבור היו קרים. שלוש בחורות דרום אמרקיות התקבצו סביב הבור כדי לראות אם משהו באמת מתרחש. עוד בחור הודי אחד הסביר לנו שסף המים היום די גבוה ושצריך לחפור באיזור העמוק יותר של הים.מה שלא אפשרי עכשיו.
בשש וחצי התייאשנו והלכנו הביתה. זאת אומרת לבית קט'רין. כלומר, לישון באוטו.
אכלנו פסטה, התקלחנו והלכנו לאוטו.
חנינו קצת בשיפוע אז כל הלילה מעכתי את בר המסכן. לפחות לא היה קר מידי..
24.9.15
בבוקר החלטנו שאנחנו לא מוותרים ונסענו להוט וואטר ביצ' שוב.
הפעם היו הרבה אנשים.
אבל מים חמים לא.
בר בכלל לא חפר והיה הרבה יותר נחמד לראות עוד הרבה בורות קרים ואנשים מיואשים ולא רק את עצמנו.
שמחים ומאושרים המשכנו בדרכנו צפונה
פנגריי
הדרך מקורומנדל לפנגריי לקחה חמש שעות
עצרנו בדרך באוקלנד, בחנות המפעל של בלאנדסטון,
אחרי חצי שעה של התלבטות בין שלושה זוגות נעליים, אני ובר החלטנו פה אחד שהנעל הזו מכוערת עליי והמשכנו הלאה.
אכלנו צהריים בשווארמיה של בחור נחמד אחד.
כל מוכרי השווארמה קוראים לבשר על אורז- שווארמה
ולבשר בלאפה קבב
שיגענו אותו עד שהוא הבין מה אנחנו רוצים..
לקראת ערב הגענו לגברת בשם גרייס.
היא בת שבעים ומשהו.. כל הזמן קר לה ואף פעם היא לא מדליקה חימום בבית.
היא לא אוכלת גלוטן והיא טבעונית..כרגע, לקראת הבדיקת דם, היא נמנעת בטופו ומכל שאר הדברים שמכילים שומן.
בקיצור היא חיה על אורז וקינואה.
כל בוקר היא קמה, מכינה שתי קערות של אורז מלא במיקרו, אחת לעצמה ואחת לציפורים.
היא כבר זוכרת כל ציפור וציפור שבאה לאכול אצלה.
25.9.15
בבוקר שלמחרת היה גשום.. אז נסענו לסופר, לתערוכת צילום למפל אחד ובסוף שכבר לא ידענו מה לעשות הלכנו לכפר אומנים אחד ממש מעפן. יותר בכיוון של חורבה ישנה שמקושטת בחתיכות בד.
בערב אכלנו עם גרייס ארוחת ערב- אורז עם שעועית חריפה.
היא אישה מתוקה, היה כיף לדבר איתה.. הפנים שלה הזכירו לי בהתחלה את המורה השטנית שלי למתמטיקה ככה שכל פעם ציפיתי לאיזה נזיפה.
ה26 לספטמבר.
החיים בזבל
יצאנו בבוקר ונסענו לאיזור בשם קאיקואה. בדרך עצרנו בחוף נחמד ושם אכלנו את שאריות ארוחת הערב עם גרייס.
המשכנו למשפחה המארחת שלנו.
קראנו בספר שזו משפחה מאורית עם שבעה ילדים(אח"כ התברר לנו שהם 11 בכלל).. חשבנו יהיה נחמד למה לא. ננסה.
חנינו.. אף אחד לא יצא לקראתנו כמו בדרך כלל.. עלינו במדרגות בתקווה שזו הכניסה הנכונה לבית.
פתחה לנו אישה חייכנית את הדלת, לחצנו ידיים הצגנו את עצמנו- כמו תמיד.
"אין לי מושג מי ישן היום בבית, אם רוס (בעלה) אמר שיש מקום כנראה שיש מקום. טוב, זו המיטה של הבת שלי היא כנראה לא תישן כאן הלילה, יש לכם שמיכה? אתם ישנים כאן"
זה היה חדר הכניסה.. היו בו שתי מיטות גדולות.
הוא היה די נקי ביחס לבית כי פשוט לא היו בו יותר מידי דברים שמאפיינים חדר שינה.
ירדנו לאוטו כדי להביא מצרכים לבישול ארוחת הערב, ופתאום גבר מאוד מאוד מאוד' גדול על אופנים עוצר לידנו ומציג עצמו. זה היה רוס, חוץ מלהיות מאוד גדול היו חסרות לו שתי שיניים קדמיות. הוא הזיע נורא והתנשף.
עלינו איתו חזרה לבית.
הוא התנצל על הזוהמה שהיתה במטבח, הציב שרפרף מול הכיור, התיישב והתחיל לשטוף כלים.
הוא שאל אם אנחנו מאמינים בסוף העולם ובביאת המשיח.. לא היה נעים להגיד שלא. אבל יותר לא נעים לשקר.
על שולחן האוכל שלהם הוצבה גיגית כתומה ובתוכה שקיות נייר עם נתחי חזיר שבושל תחת האדמה.
לא יודעת ממתי זה הוצב שם אבל הריח בבית לא היה טוב.
כל השהיה שלי במטבח היתה מלווה במתח ובכעס על עצמי- למה אני לא מסוגלת להרפות מכל הסבל הזה.. זה בסך הכל קצת לכלוך, תפסיקי להגעל ותרפי את האצבעות ברגליים, שום דבר לא יקרה אם תדרכי על הרצפה הזו."
רציתי לעוף משם.
השירותים שלהם היו יותר ממפחידים, כאילו אתמול סיימו לצלם שם סצנה מסרט אימה חולני.. חדר צר עם טפט מתקלף והכל..
לבסוף הגיע ערב. נכנסנו למיטה.. וגם הילדה הקטנה נכנסה למיטה שלידנו.
באמצע הלילה התינוק של הבת הגדולה התחיל לבכות, ואמא שלו התחילה לדבר אליו. הם ישנו חדר לידנו כשהדבר היחיד שהפריד בינינו הייתה דלת זכוכית.
זה קרה שוב ושוב ושוב.
כל הלילה בכי של תינוק חולה ודיבורים. ואז הם הדליקו את האור איזה חמש פעמים ופתאום הגלאי עשן התחיל לפעול, פעמיים! ובכלל לא היה עשן!
עם עלות השחר עפנו משם.
כמובן שלפני כן נפרדנו לשלום מהאבא, שהיה היחיד שהתעורר בשעה הזו, הוא דיבר די חזק יחסית לאחד שאישתו ישנה בספה שליד.
ה27 לספטמבר
קרי קרי
נסענו לאותו חוף שהיינו בו יום לפני. שכרנו קיאק
היה הרבה יותר קל ממה שציפינו.
אני ציפיתי ליפול, להתהפך, להתקע תחת הקיאק ולטבוע למוות, אבל שם דבר מאלה לא קרה.
חתרנו והגענו לשני איים קטנים.
בסוף השייט (שהיה שעתיים) שוכר הקייאקים אמר לנו שהיינו צריכים לשבת הפוך. שהכבד מאחור והננס מלפנים.. הודנו לו מאוד על הטיפ ההכרחי ונסענו לשלום.
התפללתי שההיט הבא יהיה נורמאלי.
הדרך אליו הייתה בחווה גדולה.. בכניסה היה בית וישן ורעוע ובהמשך השביל כבשים ותרנגולות.
הגענו. חנינו, ולקראתינו יצאה אישה מבוגרת שדיברה איתנו עברית, היא הייתה כל כך מקסימה!
יצאנו איתה לסיבוב בחווה. יש להם מאה ומשהו דונמים של דשא עם פרות וכבשים -למאכל.
הבית שלהם היה כל כך יפה ונעים.. היינו נשארים שם יותר, אבל היא עזבה לנייפיאר בשביל לפגוש את אמא שלה ונשארנו
עם בעלה שהיה קצת אנטיפט.. חוואי קשוח כזה, אז לא היה לנו נעים לבקש.
ה28 לספטמבר
בדרך לנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד עצרנו בחוף "90 מייל ביצ'" שמכיל רק 90 ק"מ.
ועכשיו: סיפור ילדים קצר שהיה באמת
בר והדג.
היה היה דג מת על החוף
וצדפות נחמדות שבר התחיל לסדר אותן לפי גודל..
יום אחד הגיע גל גדול שרצה לסחוף לבר את יצירת האומנות
אבל בר הצליח לעצור אותו!
את כל הצדפרים בר חיבר לבבושקת צדפים
ונתן מתנה לדג
והדג היה מאושר. סוף.
עד כאן סיפור הילדים המקסים הזה.
בנקודה הצפונית ביותר בניו זילנד אפשר לראות את הים הטזמני ואת האוקינוס השקט מתחברים
לקח לנו שעתיים נסיעה בערך עד שהגענו.
עשינו את עצמנו מתפעלים ואז הלכנו לאכול.
  |
| רואים? זה מתחבר שם איפשהו.. |
בחזור עצרנו בדיונות חול גדולות ושם הסתכלנו על אנשים ששכרו גלשן כדי להחליק.
ב29 לספטמבר
ביום השני שגרנו אצל מיכל, כשהיא כבר עזבה, בעלה-פיט הראה לבר את העכבר שנתפס במלכודת העכברים.. הוא שחרר אותו לכלבים והם חיסלו אותו.. הוא הראה לו את הרובה שהוא צד איתו דגים ותמונות שהוא תפס דגה גדולה.
לא יצרתי יותר מידי אינטראקציה עם הבן אדם. השיחה היחידה שלי איתו היתה
"אתה אוהב פאי תפוחים?"
"כן בטח"
"יופי"
אכלנו ארוחת ארב יחד ולמחרת בצהריים עזבנו אותו לכיוון דרום.
בנסיעה התקשרנו לבית האריזה שאמורים להעסיק אותנו בו כדי לברר באיזה יום מתחילים לעבוד.
תכננו לעבוד חודש.. אנחנו עובדים שלושה ימים. וזהו. חבורה של מטומטמים.
וגם נהייתי חולה..
 |
| במעבורת שלקחנו בדרך דרומה |
 |
| עץ גדול גדול שראינו בדרך.. בין 2000 בערך. |
הלילה האימתני בחווה-בר והעכבר.
הגענו להיט החדש. גם הם היו חוואים. איתם ממש לא דיברנו. הם ממש לא רוצים שום אינטראקציה אנושית עם הסביבה.
יש להם יחידה קטנה מחוץ לבית עם חלון גדול שמשקיף לנוף יפהפה של ירוק עם גבעות ופרות.
אני עדיין הרגשתי חרא אז פשוט נכנסתי למיטה וקיוויתי להרדם מהר ושהכאב ראש עם הנזלת יעברו.
בר בינתיים הכין לנו מרק ירקות.
בשמונה וחצי בר העיר אותי כדי לבוא לאכול.. נכנסתי לבית שלהם.. היה חשוך, סיימנו לאכול, חזרנו
הלכנו להתקלח נכנסנו למיטה.
באחת וחצי בר מתעורר בבהלה "נשך אותי עכבר"
"אתה בטוח? איפה נשך אותך?"
"פה, באוזן"
בחשש רב ובתנועות זהירות קמנו מהמיטה והתחלנו להאיר את החדר עם הטלפון.
שום תנועה חשודה שום רעש חריג.
הדלקנו את האור.
"בר, מה יקרה אם אני ראה אותו? מה יקרה אם תתפוס אותו? אתה תתפוס אותו? תהרוג אותו? אני לא אוכל להתמודד עם לראות עכבר עכשיו! אני נכנסת לשירותים"
"הוא יכנס לשירותים גם מהחריץ שלמטה, תעלי על הכוננית"
עליתי על הכוננית וסרקתי את השטח.
בר מנער את השמיכות לאט.. לאט..
אחר כריות.. נאדה.
מתחת למיטה, מאחורי המיטה, בשירותים, מתחת לכורסא. כלום.
אחרי כמה דקות של חיפושים ודיאלוגים עמוקים בנושא עכברים וחיות אחרות נכנסתי לשירותים לעשות פיפי
בום! חילזון בלי קונכיה על הניאגרה!!!!
דופקת צרחה! בר כבר מוכן לדו קרב אכזרי מול עכבר
"זה חילזון לא עכבר, זה חילזון בלי בית!!"
נרגעים... נכנסים למיטה ומכבים את האור.
שני אחרי אני קופצת מהמיטה "בר שמעת את זה?!!@"
"כן!"
רצים מדליקים את האור
-צוויצ צוויצ צוויצ-
"עכבר בן זונה" בר מסנן
"שמעתי אותו פה ליד הראש שלי"
מחפשים בכריות, מחפשים בשמיכות שוב..
אם שמענו ציוצים הרי הוא חייב להיות איפשהו כאן!
כעבור כמה דקות לא מוצאים כלום..
חוזרים לשכב על המיטה מכסים את עצמנו בכילה.
צוויצ צוויצ צוויצ
שוב שומעים את הציוצים המטרידים.
נעמדתי על המיטה
"בר אני שומעת את זה כאילו מהראש שלי! אולי זה על הבגדים שלי!" מורידה את הראש ומנערת אותו
"תאיה! יש לך משהו בשיער!!!" בר מתחיל לחבוט לי בראש, ימינה ושמאלה ימינה ושמאלה
"מה זה? מה זה? תעיף אותו! אווה!"
"נראה לי שהעפתי אותו"
"מה נראה לי, תביא לי מסרק מהר!! זה במזוודה" מסרקת את הראש בטירוף
שום דבר לא קורה..
מחפשים שרידים.. מחפשים גופות
"בר, מה זה היה?"
"זה היה אפור וגדול זה נראה כמו ג'וק, יש ג'וקים אפורים?"
בפעם השלישית נכנסים שוב למיטה..
כיסינו את עצמנו בכילה שוב ולא הצלחנו להרדם..
"אז מה? זה היה ג'וק ושום דבר לא נשך אותך באוזן?"
"כנראה שדמיינתי"
בבוקר בר מצא ג'וק אפור על הסווטשרט.. זה היה הרבה פחות מפחיד בבוקר.
הוא ניער אותו בחוץ וחזר חזרה פנימה לחדר.
קינחתי את האף ושמעתי ציוצים
"בר אתה שומע את זה?"
"מה?"
"תתקרב לאף שלי"
"יש לך ציוצים מהאף"
"פו.. חשבתי שכבר יש פה עוד ג'וק או משהו.."
כבר מכניסים לעצמנו ג'וקים לראש.
או שהיה ג'וק ועכבר וחילזון שהחליטו לפשוט על החדר ולמרר לי את הלילה
או שהיה לנו ג'וק בחדר שנכנס לבר לחלום בתור עכבר שנושך לו את האוזן.
בכל מקרה.. הוא היה לי על הראש-אני בשוק שלא קיבלתי שבץ.
רציתי לקרוא לסיפור תאיה והג'וק אבל יש לי כל כך הרבה ג'וקים בראש וזה גם לא חרוז אז ויתרתי..
