זה שוב קורה.. די מיצינו את העבודה שאנחנו
נמצאים בה כרגע, די מיצינו את הסביבה הזו, הבית ובעיקר האנשים.
הרעיון
של 'חיים רק פעם אחת, אנחנו בפאקינג טיול של שנה מה אכפת לנו להתפטר ולמצוא עבודה
חדשה, התנסות חדשה, חוויה חדשה.יש לנו את כל החיים לעבוד.'לא תופס. יש בי מחשבות
של אחריות ופחד להכשל כמו בפעם שעברה.
אפילו שאף פעם לא הסכמתי עם עצמי במאת האחוזים שהחודש ההוא, שהיה רצוץ
בחיפושי עבודה נחשב כישלון. חיפשנו עבודה במקומות הלא נכונים, בעונה הלא נכונה,
היה קר וגשום אז היינו המון בבית, בישלנו כל יום שלוש ארוחות, כל אחת שונה מקודמתה,
היה לנו זמן לדבר ולראות את כל הסרטים שיש לראות בבית הזה. טיילנו, ראינו את
התצפית על העיר, ראינו כלבי ים בחוף, אנשים גולשים בגשם, נהר נחמד כאן באיזור. היה
כיף לקום מאוחר ולישון מאוחר, היה כיף שהיה זמן. נהננו למרות שהכוונה שלנו הייתה
לעבוד ולהרוויח כסף.
ואז מצאנו עבודה. הייתה תחושה שהתמזל
מזלנו, הייתי אסירת תודה למי שאחראי ל'נס' הזה, איך שככה ביום בהיר אחד, איש זר
מקבל את שנינו לעבוד, ועוד ביחד, בעבודה שאין לנו ממש ניסיון בה. הבטחתי למצפון
שלי שלא נאכזב את הבוס ושנשתדל להשאר אצלו כמה שיותר זמן, גם אם יציעו לנו את העבודות הכי מפתות שיש, בשביל לא לחרבן לו את
העסק.
העבודה הזאת הרבה פחות סזיפית ורובוטית
מבית האריזה. עובדים באיזה קצב שרוצים בלי שום מכונה שמפילה עליך אין ספור פירות
בקצב רנדומאלי, אפשר להשתין מתי שרוצים, יש הפסקה של שעה באמצע היום שאני מספיקה
לתפוס בה תנומה קטנה באוטו, עובדים בחוץ באויר הפתוח ולא במבנה קר עם פלורסנטים
מרצדים, אפשר לדבר, לשמוע מוזיקה, כל כמה זמן מחליפים נוף, מחליפים בית, מחליפים
צבע. מכירים את העיר בצורה קצת שונה, נעים, אין לחץ.
לאט לאט אחרי חודש וחצי הרוח ירדה
מהמפרשים, הידיים התחילו לכאוב לי ואחר כך גם הגב. עליתי איזה 200 קילו ותחושה של
כבדות מסתרחת אחרי כל צעד שאני צועדת סביב הבית שאנחנו צובעים.
הבוס הפך מנחמד למעיק, כל טעות קטנה שלו הייתה
לעוד סיבה ללמה הוא לא בסדר וסיבה טובה לעזוב. ימי חופש נהיו למתנה משמיים לנפש
שלי, ובעיקר לידיים.
הכסף לא הצליח להאגר כמו שצריך והצלחנו
לחסוך קצת יותר מחצי ממה שהיינו חוסכים בבית האריזה. גם בגלל ימי עבודה קצרים יותר
וגם בגלל ימי גשם שלא העסיקו אותנו בהם.
בקיצור נמאס לנו. והחלטנו שכנראה הגיע הזמן
לעזוב לאיזור אחר.
הודענו כבר לטם- הבוס שאנחנו עוזבים בשבוע
הבא. יותר נכון בר הודיע. אז אין לי מושג איך הוא הגיב. בר אומר שהוא היה די
אדיש..
יום אחרי הבשורה טם שאל אותי לאן אנחנו
עוזבים ואם יש לנו כבר עבודה אחרת. הראה התעיינות, אבל לא שאל למה.
יומים לאחר מכן הוא אמר שהוא מבין שאנחנו
עוזבים בגלל פיטר (זה שתכלס אומר לנו מה לעשות ונמצא איתנו כל היום), שהוא מבין,
ושלכולם הוא מדבר כמו חרא, שהוא בתוך תוכו בן אדם טוב ושאם אנחנו רוצים לעזוב הוא
לא יעצור אותנו אבל הוא ישמח אם נשאר. הוא הוסיף שהוא דואג שלא נמצא עבודה עכשיו,
ככה שאם בא לנו לשלוח קורות חיים לכל מיני אנשים ולנסות לחפש בזמן שאנחנו עדיין
בוולינגטון אין לו בעייה להשאיר אותנו מועסקים עד שנמצא משהו אחר.
הוא חזר על כל המשפטים להלן 8 פעמים (חוץ
מ'הייתי שמח שתשארו' זה נאמר רק פעמיים- כי האגו שלו בשמים.)
אני ובר לא הגבנו יותר מידי במשך השיחה שלו
עם עצמו.
בסוף אמרתי לו שפיטר מתנהג אלי סבבה ולבר
הוא מדבר כמו קקה אבל הוא המשיך בטענה שלכולם הוא קצת בוטה ושאלי הוא נחמד כי אני
אישה ושהתמזל מזלי. לא רציתי להגיד שבכללי השפה הוויאטנאמית נשמעת כמו רצף של קללות
מוגזמות ושאין לי כרגע דרך לדעת איך פיטר מדבר לשאר הוויאטנאמים בחבורה, אבל ללא
ספק כולם זוכים ליחס די הגון חוץ מבר.
אם הוא היה שואל למה אנחנו עוזבים התשובה
לא היתה 'פיטר' אלא 'כסף'. פשוט לא מרוויחים מספיק.
אני מניחה שהוא יודע את זה ובגלל זה הוא לא
שאל.
Come back
בשבוע האחרון עבדנו רק עם הבן של פיטר- קם.
הוא אחלה של בחור. יש לו אוצר מילים אנגליות יותר גדול, והמשפטים שלו יותר
הגיוניים משל אבא שלו.. פעם ב- הוא דופק צעקה פה ושם ואחרי כמה שניות נופל לי
האסימון שהוא שר איזה שיר וויאטנאמי בכלל . כל יום הוא שר משפט אחר.
לפעמים הוא מדבר לעצמו בוויאטנאמית, בדרך
כלל אני מרימה את הראש לוודא שהוא לא ניסה להגיד לי משהו ואז ממשיכה בצביעה.
ההודים
השבוע אנחנו צובעים בית של משפחה הודית. הם
נורא נחמדים, מציעים לנו תה ומיץ, לשבת לאכול אצלם בבית, אפילו הביאו לנו את הסיסמא לוויפיי מבלי
שבקשנו.
הם משפחה מאוד גדולה, כל יום אני מגלה עוד
דייר חדש שגר שם. עד היום נספרו 10 נפשות, עד שנסיים לצבוע את הבית הזה המספר יעלה
כנראה ל32.
עוד עובדה מוזרה, רק אחד מהם עובד (כנהג
מונית).
ביום הראשון שעבדנו על הבית לא ממש הבנתי
מה קורה, כל הזמן יצאו ונכנסו אנשים, והבית הדיף כל מיני ריחות שהתחלפו משעה לשעה, היה קארי וריח של מאפים
מתוקים, ריח של מיני תבשילים, ואחר כך ריח של כוסברה מיובשת. ואז, לקראת 12
בצהריים האויר התמלא בריח של קטורת. והוא נמשך ונמשך כאילו כל האנשים שבבית החליטו
לעשות מסיבת קטורת.
בהפסקה נכנסתי לבית כדי להטיל את מימי
וראיתי את כל האנשים יושבים על הרצפה, אפופים בעננים כבדים של עשן, אוכלים.
הם הדליקו מנגל קטן, בסלון. וכל החלונות
היו סגורים בגלל הצביעה.
אני לא מבינה איך הם לא נחנקו למוות.
יום אחד הסבא שבמשפחה תפס את בר לשיחה.
לאחר שסיים הוא ניגש אלי ושאל אותי מאיפה אני, הוא הוסיף ואמר שבר הוא איש שיחה
נהדר ושהוא מתגעגע-לבר.
בר אמר לי שהוא בכלל מפיג'י ושאין להם קשר
להודו.
אבל מאיזשהי סיבה לא ברורה הם מדברים הודית
ויש לזה שעובד כנהג מונית תיקה.
אן
עוד לא סיפרנו לה שאנחנו מתכננים לעזוב את
וולינגטון. העברנו פה תקופה לא קצרה בכלל, שלושה חודשים של חורף ורוח קרה
מאנטרטיקה, חיי שותפות בדירה עם שני ישראלים ועוד כמה עוברים ושבים מזדמנים.
אציין שלא היה לי קל לחיות עם עוד אנשים
בבית, אפילו שתמיד דמיינתי חיי שותפות כדבר הרבה יותר גרוע.
במשך שלושת החודשים כאן אני הייתי האישה
היחידה מבין כל הדיירים ככה שהיה לי יחסית קל.
(גיליתי בצבא שהרבה יותר קשה לחיות עם בנות-
סנכרון מחזורים, דיבורים ללא הרף, תשומת לב, שיערות בכל מקום, בכי, מקלחות ארוכות)
אני חושבת שאן די תשמח שאנחנו עוזבים, זה
סימן לזה שעונת המטיילים מתחילה ויהיו לה פה מלא טיילינים בין הרגליים שיבואו אליה
כדי לעשות כביסה והיא תוכל להרצאות להם על נצרות, יהדות, ישו, צדיקים וניסים מידי
שמיים.
עם הזמן גיליתי כמה היא אנושית. שיש בה גם
חולשות וכעס.
לפני שבוע הבאנו לה עוגת גבינה עם פירות
יער וצרור בלונים לכבוד יום ההולדת שלה.
הבית היה ריק אז. היא סיפרה שהיא כמה הבוקר
ללא כעס וכאב, ושכל הילדות שלה הייתה מלווה בימי הולדת מתסכלים, שהייתה שוכבת
במיטה עם כרית על הפנים ומחכה שיעברו, שאביה היה מתעלם מאותו היום ושאמה הייתה
קונה לה מתנה 'כי צריך'.. שזה אף פעם לא היה יום קל בשבילה ודווקא הבוקר היא קמה
וחשבה לעצמה שהיא חופשיה ושזה אחלה יום.
לא זוכרת באיזה הקשר זה היה- היא סיפרה
שחתנה, הבעלה של הבת טס לתאילנד לחופשה.
אחר כך היא סיפרה שאת החתונה שלהם הם עשו
בתאילנד ואז הוסיפה בזלזול- עם נזירים..
היא אמרה שהבת שלה לא הזמינה אותה לחתונה בכלל.
זה לא היה בטון עצוב או מאוכזב, אלא יותר אדישות שבאה להסתיר כעס.
הופתעתי. רצף של שאלות וסתירות רצו לי
בראש. איך לעזאזל?
-היו כאן המון משפטים ושורות מסודרות ובהן
דעותי על חיי חברה לעומת חיי משפחה, על החוץ והפנים, על אהבה אמיתית ותדמית, אבל
החלטתי למחוק אותן. ניסיתי להיות כמה שפחות שיפוטית אבל פשוט לא הצלחתי.-
אין אנשים מושלמים בעולם כי אין מי שיקבע
מיהו מושלם ומי לא.
אני רק יכולה להעיד, ממה שראיתי עד כה,שהמשפחה
לא תופסת חלק גדול מידי מחיי היום יום של הניוזילנדים.
בערבי שישי אנשים אוהבים לאכול פיש אנד
צ'יפס וביימי ראשון הם אוהבים לעשות קניות.
לא ערבים משפחתיים ולא ארוחות חג..
אני כאן רק ארבע וחצי חודשים, לא יצא לי
להכיר מספיק אנשים ורוב האנשים שכן פגשתי הם זקנות נוצריות בודדות ככה שיש בי תקווה
גדולה שאני טועה.
ראש השנה מחר-ואנחנו עובדים
זה כבר חג שני שאנחנו לא בבית. מוזר בלי
חגים.
 |
| גן בוטני. |
חג שמח לכולם. שנה טובה.
חג שמח,מתגעגעתתתת
השבמחק