עברו 24 ימים מאז העדכון האחרון ו.. וואלה לא קרו דברים מעניינים
מידי.
היינו באיזור הקייטלינס, בדרך לחניון הלילה עצרנו בכמה מקומות מהסוג
של- ".. יופי אחלה מפל/אגם/הר בוא נמשיך לנסוע". החניון היה ממש נחמד
ומסודר, לא רק שהיה בו מקום לבשל, היו בו גם שירותים עם מים זורמים.
לפני השינה פתחנו במבצע 'הכפכף' שזה סוג של תחרות לא רשמית- מי הורג יותר
יתושים באוטו,
היה שם גם ישראלי אחד שישן באוהל ומעולם לא שילם לחניונים האלה,
ורצועת חוף ממש יפה.
לבר היה יום הולדת באותו היום אבל לא יכולנו לעשות כלום. היינו תקועים
בחור והדבר היחידי שדמה לבלון באותו איזור היה דג אבונפחה.
באותו היום הגעתי למסקנה הכואבת שאני פשוט לא בנויה לטיולים ארוכים.
אני חייבת תכלית. אני צריכה סיבה ללכת. סתם לראות מקום ועוד מקום ועוד מקום זה קצת
משעמם.. אין כאן מספיק אנשים שגורמים לדברים לקרות. הכל עומד כאן במקום. שלא לדבר
על ההליכה עצמה- מעולם לא היה לי בה עניין, לא רק שזה מרחיב לי את הירכיים, אני גם
לא מסוגלת להסתכל על המקום שסביבי אלא רק על הקרקע מחשש להתרסק על הפנים בגלל איזה ענף.
אחרי הנקודה הכי דרומית בניו זילנד עלינו צפונה (מן הסתם) המשכנו לחצי
האי אוטאגו והלכנו לים. אמרו לנו באתר
המידע לתיירים שלקראת השקיעה, בסביבות שמונה וחצי, אפשר לראות פינגווינים עם ראש
צהוב על החוף. אחרי מסלול של שעה הגענו לחוף ולא היה שום דבר חוץ מחול, מים, כמות
קטנה של אנשים, ואריה ים גוסס.
המשכנו ל'דנידן' שגם שם לא היה הרבה.. אחר כך לקרייסצ'רץ' (העיר שהיתה
בה רעידת אדמה ב2011) שם הסתובבנו בין מבנים זמניים וצבעוניים לבין אתרי בנייה
עטורים פועלים עצלנים. קראנו קצת ספר בפארק והמשכנו צפונה.
בכלל התקופה האחרונה לא חידשה לנו יותר מידי.
ישנו באוטו, התקלחנו בבריכות, היינו קצת בהולידיי פארק, בישלנו בחוץ
וכשלא היה לנו איך לבשל קנינו פיצה, הסתובבנו בספריות ציבוריות בשביל לחפש עבודה. באחד
האתרים התפרסמה הודעה שחזרה על עצמה כמה פעמים. כתבו שהם צריכים זוג עובדים
בדחיפות לחווה עם מלא חיות ואורחן. אחרי שבר שלח להם בקשה והתקשר שלוש פעמים הם
נזכרו לחזור אלינו שכבר היינו באי הצפוני, בוולינגטון. אדיוטים, אם זה כל כך דחוף
לכם אתם לא יכולים לשים את הפלאפון בכיס?
כשהגענו לוולינגטון החלטנו לקפוץ לאן בלי הודעה מוקדמת, וקנינו לה זר
פרחים על הדרך.
היא הופתעה לראות אותנו וקיבלה אותנו בזרועות פתוחות, אמרה לנו שהיא
לקחה הפסקה מלארח ישראלים לכמה ימים בשביל לנקות שם. אז ביומיים הראשונים היה מאוד
נחמד להיות לבד ועם הזמן כמות האנשים עלתה, ועבודה לא מצאנו אז נסענו לעשות
וופינג.
וופינג- במילה אחת: ניצול
בשתי מילים- לינה חינם
וב 38 מילים: אז ככה, עובדים שלוש ארבע שעות ביום ומקבלים מגורים.
אנחנו בהוסטל שכרגע עובד שיפוץ חיצונים אז עבדנו קצת בגינה וצבענו קיר ודלת,
ובתמורה יש לנו חדר גדול עם סלון ומרפסת, וג'קוזי גדול שלא עובד אבל אפשר לעשות בו
אמבטיה.
כריסמס וכל החרא הזה..
הו הו הו זה בערך החג היחידי שיש להם כאן, כל סופר שנכנסים אליו מפוצץ
בשוקולודים עם ציורים של סנטה בבגד ים – כי כאן זה כאילו קיץ. וזה באמת כאילו,
אתמול ירד גשם.
כל חנות כלבו מציעה לך קישוטים לעץ אשוח ונורות מהבהבות
במכולת מישהו החליט להזכיר לנו שעוד 72 ימים חג המולד,ובכלל כל האוירה
המטומטמת הזאת.
בוולינגטון, הרחוב פשוט היה מפוצץ- זה הכי הרבה אנשים שראיתי
בניוזילנד. הם חיכו לאיזשהי תהלוכה שלא ממש התעניינו בה והיו קצת מופעי רחוב
מסכנים.
מוולינגטון נסענו עד קטי קטי, איפה שהלודג' שבו אנחנו עושים את
הוופינג. אנחנו כאן מיום חמישי.
כל בוקר אנחנו מחכים לבעלים בשמונה וחצי והוא תמיד מאחר.
אתמול שאלתי אותו מה נסגר עם מחר (בגלל הכריסמס) והוא ענה שעובדים (זה
פאקינג החג היחידי שיש לכם פה ואתם עובדים?! אפילו הסופר שובת!) בבוקר קמנו וחיכינו
לו והוא אמר "חג היום, לא עובדים"
אני לא יודעת אם כל האנשים פה אידיוטים ושזה משהו באויר או שזו רק אני
שבמקרה נפלתי על הדפ"רים האלה, שבכוח רוצים שאני אקום מוקדם.
בדרך מוולינגטון לקטי קטי עצרנו להתארח אצל קיט וסו
הם היו מבוגרים. קיט היה חוואי. וסו לא
היא הייתה מדברת בקול נמוך בקצב איטי והוא היה מתפרץ לה במלמולים
שקטים. וכשהוא היה מדבר היא היתה קוטעת אותו בדיבורים מונוטונים ברורים והוא היה
סותם.
בבוקר הוא יצא לשדה כדי לקצור את החציר, בצהריים הוא אסף את החציר
לקוביות כדי שלפרות הצעירות שהוא מגדל יהיה מה לאכול. סו לקחה אותנו אליו בסביבות
השעה שמונה כדי להביא לו מאפין וקנקן חלב שהיא חיממה במיקרו כי הוא לא אכל ארוחת
ערב.
לקיט היו חסרות שתי אצבעות וחצי ועוד אצבע אחת הייתה חבושה. אבל אם
מחשבים את זה לפי נפח, היו לו בערך ארבע ידיים כמו שלי. בחיים לא ראיתי כאלו אצבעות
גדולות, בחיי כל אצבע מלפפון.
לסו היה גידול בראש.
כן.. היא סיפרה לנו על זה בזמן ארוחת הצהריים ולא ממש ידעתי איך לעקל
אז פשוט שתקתי.
לפחות הוא לא סרטני.
בפעם השלישית שנסענו לשדות היא אמרה לי להשאר להתקלח ושבר יבוא אחר
כך. הוא נשאר שם עד עשר בלילה בשביל לגלגל ערימות חציר.
אחר כך הוא נכנס לחדר המאובק והתחיל להשתעל ולהתעטש כמו.. לא יודעת,
כמו.. השפן הקטן.
באמצע הלילה הוא פשוט קם והלך לישון באוטו, אנחנו עדיין לא יודעים אם
האלרגיה נגרמה מהאבק או מהחציר.
אנחנו קצת ממורמרים. לא מצאנו עבודה ואנחנו עובדים תמורת כלום בגינה
שגורמת לשנינו לנזלת ועיטושים.
לפחות יש ווי פיי ואחד את השני.
עוד חודש למניאק ואנחנו בתאילנד.
אמן.
לכבוד הכריסמס- סיפור מאת אן:
כל השיט הזה של סנטה קלאוס התחיל מאיזה עני מסכן אחד בשם סנט ניקולס
שהיה בונה צעצועים לילדים בכפר שלו ומחלק אותם בשושו. הוא לא היה היפופוטם בחליפה
אדומה שנלחם בארובות.
ועכשיו מוויקיפדיה..
ניקולאוס הקדוש הוא קדוש נוצרי חשוב שהיה בישוף מירה (תורקיה) ולעתים מכונה "ניקולאוס ממירה". בשל הניסים הרבים המיוחסים לו, הוא ידוע גם
כ"ניקולאוס עושה הניסים". הוא ידוע גם כנותן מתנות בסתר, למשל הטמנת
מטבעות בנעליים והוא המקור למיתוס "סנטה קלאוס".
האגדה העיקרית והעתיקה ביותר עליו היא על
מילוי ארנקים בכסף עבור שלש בנות עניות והשלכתם אל תוך בית אמן, באישון ליל. אגדה
אחרת כנראה מאוחרת יותר מספרת על החייאת שלשה ילדים או עניים, שנרצחו ועמדו להכין
מבשרם או מדמם אוכל או מרק. הוא השתתף בכנס הבישופים לעניין הכנסייה המערבית, ותמך
בכנסייה האורתודוקסית. הוא היה צם בימי חמישי, ופיוטים נאמרים לזכרו בכנסיות שונות
ביום זה בשבוע.
עמדו להכין מהילדים מרק?! והוא החייה אותם? זה באמת עדיף על סנטה השמן
בארובה?!
