לא קורה פה הרבה..
וגם מה שקורה לא כזה אטרקציה.
בר עובד כל יום שבע שעות בערך, בבניה או בחליבה
ואני עובדת ארבע שעות ביום תמורת המגורים (ממש לא משתלם אבל זורמים)
התחלתי בתוך מקוששת ענפים ומנכשת עשבים
ושם פגשתי בשני שלשולים, חילזון וערימות של אורים כדורים
אז עשיתי הסבה למנקת חלונות וקורי עכביש
אי אפשר לתאר כמה חלונות יש להם, זה פשוט לא נגמר
במסילות של החלון יש מלא גופות של זבובים ובכל פינה יש חרקים מתים שנתפסו בקורי עכביש
זה נראה כמו בית של אנשים עסוקים, וגם הם-החוואים נראים כמו אנשים עסוקים
לא בא לי להיות חוואית.. זה משעמם להיות עסוק כל הזמן. אין זמן להרגיש חי.
וחוץ מזה יש גם מלא חיות בכל פינה, אם לא חיות חיות אז חיות מתות
היה להם במרפסת גוש נוצות מעוך עם רגליים ומקור, אני לא יודעת כמה זמן זה שם,
אבל אני די בטוחה שהם הבחינו בזה והחליטו לדחות את מועד פינוי הגופה.
היום נסעו ל"מטה מטה" כדי להביא משטחי עץ לבנות מהם מיטה לרכב, ולקנות אוכל.
די מיהרנו כי בר היה צריך לחזור תוך שעה וחצי לעבודה.
קנינו הכל, העמסנו שלושה משטחים וחזרנו לחווה.
אחרי שבר חזר לעבוד הלכתי לנקות עוד חלונות וכשסיימתי הלכתי לאוטו להוריד את המשטחים.
אני כזאת חלשה.
המשטח הראשון היה כבד
השני היה ממש ממש כבד
ואת השליש לא בצלחתי להזיז מהמקום בכלל
משכתי ומשכתי ודחפתי ודחפתי
ואז הוא התקדם סנטימטר אחד לכיוון היציאה.
כל הזמן רץ לי בראש "תיזהרי מקוצים, תמיד שבבים של עץ נכנסים בעור. תיזהרי לא להשרט, תזהרי שזה לא יצבוט אותך, תיזהרי משבלולים, בדוק יש על זה שבלולים"
כל כך נזהרתי עד ששכחתי כמה אני קטנה. לא חשבתי בכלל איך אני אוריד את זה מהאוטו
אחרי שחצי מהמשטח הענקי הזה יצא מחוץ לאוטו מצאתי את עצמי מחזיקה משהו כבד פי מאתיים ממני, תקועה ולא יודעת מה לעשות.
חשבתי שאני אצליח להרים את זה אבל לא. זה פשוט נפל עלי.
כמו ג'וק תחת כפכף.
חסרת אונים.
בערב הלכנו לאכול עם דג וקט'י ארוחת ערב.
גם הסבתא והילדים ועוד איזה אחד היו שם.
היו שלוש קערות גדולות, תבשיל כנפיים, אורז וסלט כרוב אדום
הקערות עוברות בין כולם, בסדר של כל הקודם זוכה (או יותר נכון לאחרון לא נשאר)
אני ובר כמובן מנסים להיות מנומסים, מחכים לקערה בסבלנות
ואז הרגע מגיע- בר יוצק לעצמו שתי כפות גדולות של אורז
אני כהרגלי מסתכלת עליו במבט של "וואי כמה אתה אוכל בן אדם"
ופתאום
אנחנו שומעים
"אמן"
הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו מה ואיך
מסתבר שבכמה מאיות השנייה האחרונות הסבתא המלמלנית הצליחה לברך על האוכל ולהגיד תודה לישו
ובר ככה עם הכף אורז נשאר תקוע ולא ידע מה לעשות
ולא הצלחתי לעצור את הצחוק אז חשבתי על דברים רציניים כמו חלזונות וזה עבר.
 |
| ביי אוף פלנטי מעבר לרכס ההרים |
בתחילת שבוע הבא כנראה נעזוב את החווה הלא רווחית הזו ונעבור לחבל המזרחי לוואיקאטו- ביי אוף פלנטי
מקווה ששם נמצאת הגאולה
יאללה לילה טוב לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה