היום שאחרי הקיווי

השעה 11 בבוקר ואנחנו בספרייה שוב.

אתמול היה יום העבודה האחרון בapata,

מה שגרם לי לחזור למרוח לק על הציפורניים

וזה בערך הדבר היחידי שהאף שלי מריח מהבוקר.

מאז יום חמישי אף אחד לא החזיר לנו תשובה בקשר לעבודה.

בפעם הקודמת שבר שלח בקשות עבודה, לפני חודש, הוא קיבל תגובות באותו היום.

רובן אמנם היו שליליות, אבל לפחות משהו..

הספק הזה מתסכל.

לא רציני הבר  הזה..

חשבנו פשוט לנסוע לבירה,לוולינגטון ולשאול.

הרבה אנשים אמרו שיהיה שם יקר וקר

ובכל זאת עדיין בא לי להיות שם.

היא במרחק 5 וחצי שעות מכאן,

לנו זה כנראה יקח קצת יותר.

איכשהו האינטואיציה הנשית שלי (שהוכיחה עצמה לא מעט פעמים פה) וההגיון

אומרים לי שאם רוצים למצוא עבודה במקום סגור, לחורף הזה, כדאי לחפש בעיר הגדולה.

____________________________________________________

טוב..קצת על apata

זה בית אריזה שממוקם עשר דקות נסיעה מהבית שלנו

כשמגיעים בבוקר ויוצאים אחר הצהריים מעבירים את האצבע במכשיר שקורא טביעות אצבע וככה מסמנים נוכחות.

ואז היום מתחיל.

כולם שוטפים ידיים שמים סינר וכובע (אפשר גם לשים כפפות, מגני שרוולים ומסיכה- אני הולכת על כל הסט) והולכים לתפוס עמדת קיווי.

ג'וליה המאורית (זה שם הילידים כאן- סטייל האבוריג'ינים באוסטרליה) עוברת בין כל המתארגנים ומחלקת איחולי בוקר טוב

המראה שלה בשניות הראשונות קצת מרתיע אבל יש לה לב מזהב.

היא אוהבת לחייך יחסית הרבה לאחת שאין לה שיניים. והיא זוכרת כמעט את כל השמות של כולם.

היא סיפרה לי פעם שבני עמה היו אוכלים אחד את השני. וזהו.

גם ספי העיראקי אומר לנו לפעמים בוקר טוב.

הוא מדבר איתנו בעיקר בסוף היום ובהפסקות.

הוא אמר שהוא רוצה לבקר בירושלים אבל הוא די בטוח שממשלת ישראל תירה בו או תעצור אותו כי השם שלו מכיל מוחמד.

" אני אומר לכם הממשלה בארץ שלכם הולכת להפיל את מסגד אל אקצה

לא שהממשלות במדינות הערביות הן בסדר, הן גם על הפנים, אבל משהו רע הולך לקרות

תאמינו לי. זה לא אני אומר זה כתוב.

תשמרו על עצמכם מסוכן שמה..הממשלה מתכננת משהו."

ואז הוא נעצר.. ואומר "אני מדבר יותר מידי"

אתמול בסוף הנאום הוא אמר שהוא חופר לי כי אני מזכירה לו את הבת שלו..שאמנם היא קצת יותר מבוגרת אבל אנחנו באותם המימדים.

כל הבנות שאי פעם יקראו את הפוסט הזה והן בסביבות המטר חמישים שישים..

תתרחקו ממנו.

העבודה במפעל גרמה לי לשנוא את כל מי שהיה לידי וראה אותי מתרוצצת בין אלפי קיווים ולא עזר,
את השמן הבטלן שעמד ובהה וחיכה עד שאני אסיים לארוז במקום לעזור.
הוא הלך כל כך לאט וכל תנועה שלו גרמה לחולצה שלו להתרומם ולחריץ שלו לבצבץ.

שנאתי את אלה שלא היה להם מה לעשות אז הם היו באים לעזור אפילו שהקצב היה ממש איטי ולא הזדקקתי להם כלל.

שנאתי את המנהל.
את ההודי עם הריח של הכמון,
את אשתו שתפסה יותר מידי מקום

ואת 'אדון מסכני' -סתם כי התנועות ידיים שלו נראו לי הזויות.

ועוד אחד (שבר ממש סבל מהריח שלו) כי הוא חייך אליי ולא ממש ידעתי מה לעשות.

משהו שם גרם לשנוא ולהיות עצבנית קצת יותר מהרגיל.

___________________________________________________

ברור שגם היו יתרונות למקום ובטח מתישהו אני אעריך את העבודה.

רכשתי ידע רב בסידור קיווי.
פיתחתי שיטת עבודה יעילה ומהירה..
ולקראת הסוף גם למדתי לנשום עמוק במצבי לחץ כשמגיעה ערימה ענקית של פרי ואין איך ואיפה לאחסן אותם כי כל בוני הארגזים החליטו להבריז..

שכשאגיע לארץ אוכל לפתוח חוג לסידור קיווי

 או להציע להנהלת בית הספר הדמוקרטי שיעור בקיווי.
זה מקצוע לחיים.

בטוח יותר אנשים עובדים בקיווי מאשר אוריגאמי.

__________________________________________________

הכל עניין של יחס..

אני אתן לעצמי כאפה קטנה על המצח אם אני אמצא עבודה מתסכלת יותר מזו. 

מצד שני אם לא אעזוב את הקיווי לעולם לא אעריך אותו מספיק.

זה לא נורא לסבול ולהיות מתוסכל כשהבחירה והברירות בידיים שלך.
לחוות דברים-בין אם הם שליליים ובין אם הם חיוביים עדיף על לא לחוות דבר.

אני כבר רואה את עצמי ישנה באוטו מצופה שלג באמצע רחוב אקראי בוולינגטון ומקללת כל דבר אפשרי כולל את הפוסט הזה .


שיהיה לנו בהצלחה.

נ.ב.

לאכול 9 קיווי במכה לא עושה כל כך טוב לבטן..