ארבעת הימים האחרונים

15.6

היום החופשי השלישי אחרי הקיווי.

סיימנו לבנות את המיטה.

השאלנו מבעלי הדירה כלים ועבדנו מהבוקר עד רדת החשיכה. בר קדח הבריג וחיבר את כל הקרשים למיטה

ואני עשיתי שקעים בעצים מסביב לחור שבו אמור להכנס הבורג (כי אלו ברגים שחיברו את המושבים שהעפנו ויש להם שייבה מסביב והם יחסית קצרים אז היינו צריכים שהם יהיו שקועים בעץ). לא היה לי מכשיר מיוחד, אז אחרי ששברתי להם את הסכין מטבח בניסיון לגלף בעץ, השתמשתי במקדחה עד ששברתי גם אותה.

אחרי חמש שעות של עבודה לא היינו הכי חדים שיש והטעויות החלו להגיע.. היינו צריכים להבריג את הרגליים שחיברנו כבר החוצה, הברגים נתקעו, הצירים לא היו במקומם וגם אותם היינו צריכים להוציא..

בסוף איכשהו סיימנו הכל ועכשיו יש לנו מיטה מתקפלת באוטו. זה נראה קצת מגושם אבל זה די נוח ויציב.

המיטה של בר

והמיטה שלי

16.6

פינינו היום את הדירונת שלנו.

היא הייתה האהבה הקטנה של בר, עם הכורסא והטלויזיה. המטבחון והמקום במקרר לבירות..

ארזנו הכל, שאבנו אבק, עשינו ספונג'ה, החזרנו את כל הרהיטים למקומם המקורי ונתנו חזרה את המפתחות.

עם כל הציוד שלנו האוטו היה מלא עד אפס מקום.. בזכות המיטה הדברים היו מסודרים לפחות.

יצאנו לדרך. למצוא עבודה שהיא לא קיווי. אני חשבתי על וולינגטון שהיא העיר הכי דרומית באי הצפוני ובר הציע שבדרך נעצור בעוד שני ערים פחות דרומיות (ופחות קרות) כדי לחפש שם עבודה.

עצרנו אצל אחת המשפחות המארחות בשביל להחזיר להם את האובן שהם השאילו לנו, עצרנו בעיר לקחת את הכרטיס אשראי שאבד בבנק ועשינו עוד כמה עצירות בדרך לגיסבורן.

הדרך היתה מרהיבה ויפה כהרגלה, כל גבעה בגוונה, עטופת עצים או דשא בוהק, כבשים קטנות ועגולות  מזמינות את העין להתאהב בטבע ולהעריך את יופי העולם.

מרוב אושר ויופי העיניים שלי הגרו דמעות עד שפתאום הן הבחינו בניידת מאחורינו. עם צ'אקלקה.

"תאיה אל תעשי שטויות יש מאחורינו ניידת"
"למה ניידת באמצע שום מקום מפעילה צ'קלקה?"

"לא יודע.. לפני שניה היא לא הדליקה"

"אולי היא רוצה לעקוף? טוב, אין איפה לעצור.. שתעבור נתיב אם היא ממהרת"

ואז, אחרי כמה דקות טובות שהרגשנו בסרט פעולה עם מרדף מכוניות היא עברה נתיב נצמדה אלינו וסימנה לנו לעצור בצד.

מתוכה יצא שוטר ג'ינג'י ובקש רישיון נהיגה. שאל מאיפה אנחנו ולאן פנינו מועדות והסביר שאם יש מאחורינו ניידת עם צ'קלקה צריך לעצור בצד ולתת לה לעקוף.

ואז הוא חזר לניידת ונסע לכיוון השני.

אחר הצהריים הגענו לבית של קרול המעצבת..

היא היתה די עסוקה אז לא ממש דיברנו איתה.

בערב יצאנו לעשות סיבוב בעיר. הכוונה היתה להגיע לים, ושתהיה שם טיילת, או לאיזה מקום עם מסעדה או בית קפה. משהו עם אנשים או תנועה מייצור חי כלשהו.

 היה ממש קר, לבשתי בערך הכל. הלכנו בקצב מהיר בשביל להתחמם.

וכמו בכל פעם ראשונה אחרי שנים שלא עשיתי כושר התחלתי להתגרד ממש ברגלים.

זה היה נורא, אז הורדתי את המכנסיים.

(אל דאגה) כי היה לי עוד זוג מתחת. זה עזר ברגעים הראשונים והמשיך לעקצץ ברגעים שאחרי.

הייאוש שלי נבע מהרגליים והייאוש של בר נבע מכך שלסיבוב הזה בעיר אין ממש פואנטה.

הכל היה סגור. הלכנו ממש הרבה בלי להגיע לשום מקום כי אחרי שראינו חצי שדרה של חנויות סגורות ניחשנו שגם בחצי השדרה הבאה לא נמצא איזה בית קפה פתוח.
הרחובות שומממים מהולכי רגל. אין ים, או טיילת(אפילו שהאוקיינוס חמש דק' מפה), אין תנועת אדם.. אין בית קפה או אפילו ריח של מאפה מבית קפה. אין שום דבר!

אז חזרנו 'הביתה' אני עם הגירודים, ובר עם תחושת האשמה הלא מוצדקת שהוא גרר אותי עד ל'חוסר היעד' בלי לדעת שזה מקום ממש רחוק.

אכלנו את הפסטה שקרול הכינה לנו

וגם את הגלידת אפרסמונים שהיא עשתה (אבא-נא לא לנסות בבית, הריבת אפרסמונים הספיקה)

ואז הלכנו לישון.

דרך אגב היא ישה מקסימה. היא חיה עם החתולה שלה, והיא תמיד עסוקה.

היא בת שבעים בקרוב, היא תופרת בגדים ומוסיפה להם כל מיני תלאים ודוגמאות בעיצוב חופשי. כשיש לה מספיק סחורה היא הולכת למכור אותם בשוק. בין היתר היא גם מציירת, יש לה ציור ענק על הקיר של הסלון שהיא עדיין לא סיימה וגינת ירק שמחכה שיהיה לה זמן פנוי.

יש בה להט וסקרנות, היא מקסימה ואדיבה.

17.6

קמנו בבוקר והכנו טוסטים וביצים.. בסוף הארוחה היא ישבה איתנו לתה ודיברנו קצת על האנשים שהתארחו אצלה ובכלל על החיים שלה, פתאום היא עצרה ואמרה "אני יכולה לבקש ממכם טובה?"

ענינו שכן..

ואז היא פתחה את הפה בקול חלש ונמוך

"כל עוד בלבב פנימה.. "

ואז הצטרפנו ושרנו איתה את ההמנון (שהרגיש באותו הרגע כמו שיר ילדים ) בערך 20 פעמים.

כשנפרדנו נתנו לה קיווי והיא נתנה לנו קלמנטינות, ורגע לפני שיצאנו היא אמרה לי כמה מילים שאמא שלה אמרה לה וזה תמיד נשאר אצלה בראש. התרגשתי לכמה שניות ואז נזכרתי שזה לא הקטע שלי אז התאפסתי.

יצאנו לנייפיאר(שממוקמת בחבל הוקס ביי) -200 ק"מ לכיוון דרום מזרח, שלוש וחצי שעות נסיעה מגיזבורן על כביש מפותל כמו שיערה של דודו זר.

כל הדברים שלא מצאנו אתמול, מצאנו היום. עיר נחמדה. עם אנשים.

עשינו סיבובים למצוא מסעדה סבבה- אכלנו שווארמה

עשינו סיבובים לחפש עבודה – לא מצאנו עדיין.

בשש הגענו למארחים. זוג זקנים חמודים בבית גדול ויפה.

יש לנו חדר נעים עם שתי מיטות יחיד שחיברנו וסדין חשמלי. השירותים שלהם מכילים מקלחת יפנית (זה פשוט מדרגות שמובילות לבור מרוצף בעומק מטר). כל הבית במצב די טוב, מרוהט בעץ מלא וכבד.

 יש כאן הרבה מגבות..כמו בבית מלון. הם מארחים המון מסתבר..

הנוף מהבית של מרי וריצ'ארד.

בנייפיאר

18.6

יצאנו בבוקר לחיפוש עבודה במרכז עיר.

נכנסנו לבתי מלון, נכנסנו למסעדות,לספא, שאלנו אפילו את הגננת(או שהיא היתה מנקת רחובות) איך משיגים עבודה כמו שלה, הלכנו לאתר אינפורמציה, ולעירייה..

אף אחד לא צריך עובדים. לא בעונה הרדומה הזו.

זו אחלה עיר עם אחלה ארכיטקטורה, אבל עבודה אין פה ממש.

בערב ישבנו מול האוקיינוס ותהינו לאן ממשיכים מכאן..

מחר ניסע להייסטינג,  20 ק"מ מכאן.

איפה שאנחנו עכשיו