לחם עבודה

אני כרגע ביום חופש השלישי שלי ורק עכשיו מצאתי זמן לכתוב.

עבדנו עד יום שבת, וביום ראשון לקחנו חופש כי גם ככה היה גשום.

קמנו בבוקר והלכנו לחפש תרד על החוף כי זה מה שחברה של דור (הדייר הישראלי) תמיד עושה כשהיא צריכה תרד. לא מצאנו.

כי טעינו בחוף.

אחר כך הלכנו לשוק ירקות של יום ראשון,

פגשנו שם ארגנטינאית שעבדה איתנו בקיווי, היא סיפרה שהיא פה כבר חודש ולא מוצאת עבודה ושעוד כמה ארגנטינאים כאן, והם לעומתה כן עובדים. חלק במכירות, חלק במסעדה..

מה שגרם לי לחשוב למה לא רצו אותנו בשום מקום לעזאזל. כנראה זה בגלל המוצא.. (או שהם לא אוהבים ישראלים או שהם לא יודעים מה זה ישראל והם חושבים שאנחנו מסתלבטים עליהם.)

 בכל מקרה יש לנו עבודה כבר. כביכול.

התחזית תמיד אומרת שיהיה גשם ואף פעם אין, אז לא לוקחים אותי לצביעה  ואת בר לוקחים לבנות פיגומים או לרסס בתים בסבון- ואני בבית. מכבסת תולה, מבשלת אופה, שואבת אבק ואז ישנה.

לפני שבוע וחצי בערך אן המארחת ואני דיסקסנו על המבנה שאנחנו ישנים בו.. מפה לשם סיכמנו שנעצב אותו יחד, וזה בערך כל מה שעשיתי אתמול. לקח לי שעה לגרור ארון כי גיליתי שכשיש בו ספרים הוא יותר כבד.

בצהריים היא הצטרפה והעיפה את כל ההפתעות שנערמו עם הזמן בפינת החדר. היו שם מזרנים, כריות, שמיכות, שולחן פינג פונג, שולחן אוכל, ציורים מכוערים, שטיח.. בקיצור המון דברים שגרמו לה להתפלא כל פעם מחדש מה הם עושים שם.

עכשיו יש לנו אחלה חדר. רק חסר ארון ווילונות.

אבל בקטנה, אפשר להעביר את הבגדים מהספה לחלון ואז נפתרת הבעיה.

בעניין העבודה:

זו חברת צביעה שהאחראי על כל השיווק, כספים, משכורות, השגת עובדים, קניות ובקציור כל מה שקשור למספרים אותיות והשפה האנגלית הוא טם-בחור וויאטנאמי רציני ונמוך.

לצדו יש את פיטר, שגם הוא וויאטנאמי שהשיג כאן אזרחות, הוא אחראי על הצביעה עצמה ועל התנהלות העובדים. לעומת טם הוא יודע רק כמה מילים באנגלית וכולן קשורות לעולם הצביעה.

פיטר יודע מילים כמו: מתחת, מעל, גג, כיסוי, צביעה, סולם, פה, שם.

כשהוא אמר לי לעלות לגג נוכחתי לדעת שהוא לא מכיר את המילה "איך" ובמשך רבע שעה ניהלנו שיחה של

"אבל איך לעלות לשם??"

"כן כן כן "

"איךךךךך?? אני-גג, אוקיי. איך????"

"כן כן כן"

עם הזמן השאלות שלי התמעטו, אני רק חוזרת על פקודות כדי לוודא שהבנתי נכון.

בר לעומתי קצת מתקשה עם ה"שפה".. מידי פעם אני שומעת את השיחות שלהם ומגחכת לעצמי בצד.

פיטר:  “בוק”

בר:    “what?”

"בוק"

“what?”

"בוק"

“this?”

"נו..בוק!"

“what?”

"פפה"

“what?”

"פפה"

מסתבר שהבן אדם רצה שבר יביא לו את הקרטון. Box. Paper

אנגלית של וויאטנאמי זו לא שפה פשוטה. כשהוא אומר "full back" זה אומר לשפוך חזרה את הצבע למיכל הגדול. וכשהוא אומר "לן" זה לאנצ' טיים.

אני מניחה שלו הרבה יותר קשה להבין אותנו.. הקטע הוא שלא ממש אכפת לו מה אנחנו מנסים להגיד.

פעם ניסינו להבין איך קוראים לוויאטנאמי הצעיר שעובד איתנו. (–שהוא בכלל לא מדבר).

ניגשנו לפיטר וניסינו לשאול בדרך הכי פשוטה שיש, מניתי על כף היד את כל שמות אנשי הצוות מלבד השם החסר, הפעלנו את כל שרירי הפנים כדי שיבין שזו שאלה, אבל זה היה חסר תקווה.

לא בטוחה מה הוא אמר, רק הבנו שקוראים לו מארק ושזה הבן שלו.

אחר כך שאלנו את הוויאטנאמי הרביעי (סטודנט, לומד מכונאות רכב, יליד ניוזילנד) והוא אמר שהבן שלו בכלל בויאטנאם. ולוויאטנאמי הצעיר שלא מדבר קוראים גם פיטר.

זה ידוע שכל וויאטנאמי שמגיע לכאן, ומגלה שאנשים לא מצליחים לבטא את השם שלו, בוחר בשם הראשון שנקרא לדרכו ותמיד זה פיטר.

נ.ב

בר הפסיק לפחד מגבהים.

בעניין הבטיחות..

החלטנו שנקנה חבל ונקשור את עצמנו לפיגומים.
במקרה הדייר הישראלי שאיתנו בכנסייה הוא מדריך סנפלינג.
הביא לנו חבלים ושאקל ולימד אותנו איך רותמים את עצמנו.
בזמן שאנחנו בבית של אן מחכים למכונת כביסה אנחנו מתרגלים קשירות ונפילות..

משפחת ישראל /הכטר היקרה:

מצטערת שאין לבר תמונה שהוא תלוי לעץ..

אני חוששת שאם הוא היה נשאר עוד שנייה בשביל תמונה הוא היה עקר עכשיו.

בכל מקרה נשתדל לא ליפול.

כנראה שמשתקעים

אז הסתיים לו עוד שבוע מבלי ששמנו לב.

מתוכו עבדנו 3 ימים וזה כמעט מכסה את הלינה שלנו בוולינגטון עד היום.

כרגע צוות הצבעים עובד על בית בין 2 קומות. הם שוטפים את הבית, משייפים אותו, צובעים, משייפים שוב, סותמים חורים, משייפים שוב ואז צובעים עוד פעמיים.

אני ובר רק צובעים בינתיים.

בר גילה שיש לו פחד גבהים כשהוא בגובה 3 מטר ומעלה, הוא לא אמר כלום לבוס בזמן העבודה, בפעם הבאה הוא ינסה לעלות כשהוא קשור בחבל. הוא מקווה שהוא לא יצטרך להתפטר בגלל זה. לי לא ממש אכפת.

לעומת הפחד של בר גיליתי שכשאני על גג משופע בלי מעקה או משהו להאחז בו אני מתחילה לצחוק. ככה שהבוס מבין לבד לא להעלות אותי לשם.

הוויאטנטמים האלה לא רציניים.. מדלגים להם בין הפיגומים הרעועים שלהם, לא חושבים בכלל על האפשרות לנחיתה הרסנית על מדרגות הבטון שמחכות להם למטה.

יש איזה קרש אחד שעליו אפשר לראות את הנוף היפה של העיר. אפשר..אם מצליחים להסתכל ישר ולא למטה- בכל מקרה כשאני רואה את ההמשך שלו זה קצת מזכיר לי קרש קפיצה של בריכה או את הסצנה בפיטר פן של דיסני שוונדי קופצת מהספינה של קפטן הוק. שם אני ממש מחפפת בצביעה, אני שמה בוכטה צבע, מושכת ימינה, מושכת שמאלה ויאללה-נקלט מה שנקלט.

 ככה שאם במקרה אתם קופצים לניו זילנד ורואים בתים שהפינות העליונות מתקלפות ודהויות תדעו שזו אני.

מגעילים אחרי העבודה

היום היה גשום, כתוב בתחזית שמחר יהיה קריר מקווה שלא יהיה גשם ושנוכל לעבוד.

שבוע טוב.

תודה לאל

התקשרנו לאפאטה, התקשרנו לאיזה שיפוצניק שאמרו עליו שהוא מניאק, התקשרנו להוסטלים בגיזבורן (5 שעות מפה) בשביל לדעת אם הם יודעים על עבודות חקלאות באיזור, התקשרנו לבתי אריזה והתקשרנו לצבעים.
זה היה מייאש
אבל!
צבעי אחד, ענה ואמר שהוא צריך עובד ושניפגש בערב.
נפגשנו איתו בחניה של KFC. הוא לא יצא בכלל מהאוטו.
אחרי שהוא הסכים שבר יעבוד אצלו שכנענו אותו שגם אני אעבוד,
הוא אמר שמחר (יום שלישי) הוא צריך עובד אחד וברביעי את שנינו.

אז ביום שלישי הלכתי לצבוע.. בר היה איתי בהתחלה, היו שם שלושה צבעים פלוס הבוס.
הם ריססו איזה חומר להמיס את הלכלוך מהצבע החיצוני של הבית ואחר כך שטפו את הכל במים
אחרי שעה וחצי שעמדנו והסתכלנו עליהם הבוס אמר שתכלס אין לי מה לעשות שם אז נסענו לבית אחר.
בר והבוס עזבו, ואני נשארתי לצבוע שם גדר עם עוד שני וויאטנאמים. אחד ידע 5 מילים באנגלית, ואחד לא דיבר בכלל.
בשעה שתיים הוויאטנאמי שמדבר אמר שאחרי שאני אסיים לצבוע את הפינה נלך לבית.
הכנסנו את כל המברשוות, סולמות, דליים ואת המיקרוגל לאוטו ויצאנו לדרך.
הדרך הייתה לא ממש מוכרת והם ציחקקו להם ודיברו בשפה שלהם.
אחרי כמה קילומטרים הם נעצרו ושאלו אם זה הבית.. עשיתי פרצוף של "מה?" ושאלתי לאן נוסעים כי זיהיתי שזו לא ממש השכונה שלי.

בזמן שהגעתי למסקנה שהם כנראה הולכים לאנוס ולרצוח אותי, הם חזרו על אותה המילה שוב ושוב וניסו להסביר לי לאן הולכים.
הם אמרו "chop"איזה 10 פעמים
ורק בסוף הבנתי שזה "job"
קלטתי שאנחנו מול הבית הראשון שהייתי בו באותו יום ושהולכים לצבוע אותו.
אחרי שעתיים צביעה חזרתי הביתה.

היה נחמד סך הכל.
בערב אני ובר נסענו לקנות נעליים זולות ולא נוחות שנרגיש בנוח ללכלך.
בבוקר שלמחרת (היום) קיבלנו הודעה שהיום לא צובעים כי יורד גשם.
מקווה שלא יהיו עוד הרבה ימים כאלה אחרת נגווע ברעב.
במקום לעבוד שאבנו אבק מהרכב (שתוקן) ומהחדר, בישלנו ועשינו כביסה..

זהו.. אז אפשר להגיד שמצאנו עבודה. אלא אם כן ירד גשם כל יום.

עוגיות שוקולד.

100 גר' חמאה
1 כוס סוכר
1 ביצה
1 כוס קמח
1/2 כוס קקאו
1 כפית אבקת אפיה
200 גר' שוקולד צ'יפס מריר
2 כפות חלב
אבקת סוכר.
-------------
170 מעלות.  10 דק'

קדושים מעונים עניים

אן הנסיכה-

לא ממש סיפרתי על המארחת שלנו.

היא סבתא לכל דבר ועניין. תמיד שואלת אם הכל בסדר ואם ישנו טוב. היא עושה כל יום כביסה אחת לפחות, היא אוהבת לסדר ולנקות. היא אוהבת אנשים והכי חשוב, היא אוהבת את הלורד. (the lord)

לפני מספר שנים היא אימצה תינוקת עם אוטיזם והיום היא בת 18, על כיסא גלגלים. די משותקת. מחייכת למי שנכנס ואוהבת לבהות באנשים שתופרים.

אן שרה לה שירים ואומרת לה שהיא הילדה הכי יפה וטובה בעולם. היא איתה כל יום כל היום. מאכילה, מנקה, שומרת ומדברת איתה.

יש רגעים של שקט בבית.. מידי פעם שמדברים עם אן היא קורעת אותם באיזשהי מילה צעקנית ומקפיצה את הבת שלה בתזוזה חדה על הכיסא. זה די מביך לצחוק על זה אז מנסים להתעלם מזה כמה שאפשר.

כל פעם שאני ובר נכנסים לבית שלה בשביל להשתמש בווי פיי היא אומרת לנו "תרגישו בנוח ותדליקו תנור" היא  מציעה שתיה חמה ותמיד כולם מתקבלים אצלה בברכה. היא לעולם לא תגיד לא לבקשה שלכם וכל תלונה או בעייה שתגיע אליה תסתיים בתפילה את הלורד.

בעקרון לא ממש הבנתי איך היא אחראית לכנסיה כי המבנה לא ברשותה,הוא מבנה ציבורי, אבל הקומה העליונה שייכת רק לנו הדיירים ולאן. היא מתחזקת אותה ומתעקשת לכבס את המצעים והמגבות שכאן בעצמה.

הסעודה האחרונה-

מידי שישי אן וחבריה ללורד עורכים ארוחה באחד הבתים או בכנסיה,כל אחד מביא מנה, מתקבצים סביב השולחן, עושים קידוש חרטא ומברכים.  השבוע הארוחה היתה אצל אן. אני ובר הבאנו שני כיכרות של לחם שאפינו, הדיירים הישראלים השניים שגרים כאן הביאו כמו תמיד אורז והדייר הקתולי השלישי הבריז כהרגלו.

בגלל שזוג הישראלים הנוסף איחר לארוחה אן החליטה שנתחיל לאכול ורק בסוף הארוחה נעשה קידוש.

אז לפני הכל כולם הניחו מרפקים ושילבו אצבעות, כל אחד אמר תודה ללורד על משהו אחר ואז התחילו לאכול.

קצת מביך להיות ישראלים בארוחה של נוצרים חובבי יהודים. הרבה עיניים נשאות אלייך כאילו אתה בעל סגולה, אחד מהעם הנבחר.. בכל מקרה השתדלנו שלא לדבר יותר מידי ולא למשוך תשומת לב.

אחרי הקידוש המבזה שנקרא מאייפון אכלנו גלידת שוקולד צ'יפס ואז התחילו הדיבורים על ישו, נוצרים, נצרות ומודרניזציה.

בשם האב, הבן, ורוח הקודש אני ובר פשוט השתעממנו למוות. כבר לא היה לי כוח לנסות להבין מה נאמר אז רק ישבתי וחיכיתי מי עוד יאכל מהלחם שלי (שדרך אגב ממש התלהבו ממנו. אולי כי בניגוד לשאר- סלט כרוב מהסופר,עוף מ-KFC  ואורז ממסעדה אסייתית- הוא היה תוצרת יד)

אחרי דקות ארוכות שאן דיברה אור הזרקורים עבר למישהי אחרת שסיפרה שהיא מפחדת שהנצרות תכחד. באחד המשפטים הדרמתיים שלה היא צעקה איזה מילה שהקפיצה את הבת של אן.

רק אני ובר קלטנו את זה.

עם כמה שזה לא נעים, ובהתחשב בכל הזמן שהמוח שלי היה רדום מכל הדיבורים האלה, פשוט לא הצלחתי לעצור את הצחוק. חשבתי שגיחוך קטן יספק אותי אבל זו אפילו לא היתה ההתחלה.

כיסיתי את הפנים  בשתי ידיים, הסתובבתי אחורה עצרתי את האויר ורצתי לשירותים. ניסיתי לפרוק הכל אבל כשיצאתי זה הגיע שוב אז הלכתי לסלון וניסיתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות.

באותו זמן בר קם ורץ לעשות כלים. אנחנו צריכים ללמוד לשלוט על הצחוק שלנו כאן..זה לא עובד ככה.

בכל מקרה יום אחרי הלכנו לאן בשביל לבקש בלנדר מוט למרק כרובית ותפוחי אדמה.

היא אמרה שזאת שדיברה אתמול על הנצרות הנכחדת מבקשת ממני סליחה אם היא פגעה בי, או ביהדות שלי או משהו כזה.

אולי היא חשבה שאני ובר קמנו בסערה מהשולחן מתוך כעס או עצב..?

פיי איזה מזל.

אנחנו מחכים למישהו ספציפי שיתן הצעת מחיר אחרונה בנוגע לאוטו. אחרי שיתקנו לנו את הדלת נעבור למקום אחר. אין לנו מושג לאן עדיין.

נמאס לנו כבר להיות תקועים בית. ובגלל המזג האויר לא היו לנו יותר מידי אופציות.

אתמול הפסיקו הגשמים והרוחות החזקות אז יצאנו קצת מהעיר לפארק עם נהר בשם moon light .

היה נחמד.וקר.

אחר כך הלכנו למוזיאון לאומנות.

עדכון טרי טרי

רוס- המוסכניק התקשר הרגע ואמר שהחלק של הדלת יעלה 120 והעבודה עוד איזה 50 דולר. שזה בינתיים ההצעה הכי זולה.

(היה אחד שביקש 300 ואחד שביקש 480)

אם מישהו בוולינגטון ורוצה את המספר אז :021668507

ביש מזל.

איזה דיכאון.
התקשרנו לבית אריזה לפני שבוע בשביל לדעת אם אפשר לחזור. ענתה לנו מיכאלה ואמרה שהיא כרגע בונה קבוצות לתחילת העונה ושתחזור אלינו בתחילת השבוע הזה עם תאריך.
יום שני הגיע ואף אחד לא התקשר. אז התקשרנו היום ומיכאלה לא היתה. מי שענתה אמרה שהשם שלנו לא ברשימה.
אז נכון לעכשיו- אין לנו לאן לחזור.
הייתה לנו הצעה לעבודה בחניה נורא גדולה שנפתחה לא מזמן. היא לא היתה מפתה במיוחד. העבודה היתה בנפרד, אחד מאיתנו היה צריך לעבוד בחוץ-ברוח ובגשם. ואחד היה צריך לעבוד שש שעות בלילה. כרגע ההצעה לא רלוונטית גם ככה. אנחנו מנסים לא להצטער ולהתחרט.

שלשום בלילה הכנתי קראמבל תפוחים. בקשתי מבר שירד לאוטו להביא קינמון ואחרי מספר דקות הוא עלה וביקש ממני לבוא כי יש בעיה עם האוטו.
 הדלת הצדדית, זו שנגללת.. יצאה מהמסילה. נשברה קצת המסילה ואולי גם הגלגלת..
ניסינו לתקן את זה בעצמנו אבל נכנענו די מהר.. נסענו בבוקר שאחרי למוסך שאמר שיחזור אלינו אם הוא ימצא את החלק שנשבר..הוא לא התקשר ועברו יומיים.
היום חיפשנו עוד מוסכים וגם הם אמרו שיחזרו אלינו. באופן מפתיע מאוד-הם לא.

היום אמרתי לבר שאני קצת מיואשת מכל אלה שלא חוזרים אלינו.. בנוגע לעבודות הפעם, לא מכוניות. במטרה להצחיק אותי ולהראות יותר מיואש ממני הוא החליט לקפוץ על המיטה- או יותר נכון מזרון נורא דק שמונח על הרצפה- ונקע את האגודל.
אז היום אני נהגתי בעצמי בספינה שלנו, ושטפתי כלים ומרחתי לו חמאת שום על צנימי הבוקר. אני ערבבתי לבד את תערובת עוגיות השוקולד וקצצתי את השקולד המריר והכנתי את הפירה. גם לילדים גדולים מותר להתפנק קצת.. בייחוד שהם מקריבים את הבהונות שלהם למען המצב רוח שלי.

אין לנו עבודה. אין לנו מוסך נורמאלי שיתקן לנו את האוטו. אבל יש לנו אחד את השני. כסף. והמון אוכל טעים.
הכנתי תבשיל בשר טלה עם שעועית לבנה.
זה האוכל הכי מנחם שאי פעם יצא לי.
לא יודעת אם זה בגלל שזה התבשל חמש שעות או בגלל הייאוש.

הולכים לבשל ולאכול. ביי ביי




תחשבו חיובי- יהיה חיובי



מתישהו.

עדיין מובטלים.

זה כמעט השבוע השני שלנו כאן בוולינגטון, בדירת הסטודיו שמעל הכנסיה.

השגרה הזו של לחפש עבודה קצת נמאסה עלינו..  די הרמנו ידיים כי לא ממש נשאר לנו איפה לחפש.

מידי בוקר אנחנו אוכלים דיסת שיבולת שועל ומעליה פרוסות בננה ומעליהן שכבת יוגורט ומעליה סוכר חום שנמס  מאדי החום של הדיסה, שותים תה ומתכננים מה נבשל בהמשך היום.

אנחנו קמים מאוחר וישנים הרבה. אנחנו שמים שעון מעורר בשביל להרגיש שיש לנו איזשהי מסגרת וקמים חצי שעה אחרי.

לפעמים אנחנו הולכים לאן (בעלת הדירה) ויושבים לה על האינטרנט

ולפעמים גם לזה אין לנו ממש כוח

בדרך כלל אנחנו רואים סרט... ו..

זהו..? 

כן. זהו. זה מה שאנחנו עושים.

בעיקר מחכים שמישהו מכלל אוכלוסית מקבלי קורות החיים שלנו יענה לנו בחיוב.

העיר כאן די עמוסה באנשים, בחנויות ומכוניות, שזה נחמד.

אנחנו גרים ליד הסופר הזול ככה שלא צריך לעשות קניות גדולות ומרוכזות, ויש לידו מכולת גדולה של סינים שמוכרים כל דבר שהיה אפשר לייבא מהמזרח, חוץ  מעלי כפיר ליים.

אנחנו אוכלים שלוש ארוחות מסודרות ביום ואחת מהן כוללת בשר, שותים המון תה ובעיקר נמצאים אחד עם השני.

בדרך מוזרה, לא נמאס לי לשנייה מבר. ואיכשהו קורה שככל שאנחנו יותר ביחד קשה לי יותר להפרד.

לפני יומיים הייתי קצת חולה אז בר יצא לחפש עבודה לבד ואני נשארתי בבית ועשיתי כביסות ואוכל..

גם ביום השני נשארתי בבית וישר עלו לי מחשבות רעות ודאגות לבר.

אבל זה תמיד היה לי בעצם אז זה לא חדש..

בכל מקרה, אני מנסה לחשוב איך יהיה לעבוד כאן בנפרד.. מעניין אם אני אצליח לתקשר עם אנשים-כי פשוט עד עכשיו אני בקושי מנסה, פשוט מבקשת מבר שיתרגם אותי.

כרגע נראה שנחזור לקיווי כי אין התפתחויות מעניינות מכיוון קורות החיים שנתנו. זו הייתה חוויה נעימה ללא ספק- לחיות קצת בעיר, לגור בדירה עם שותפים ישראלים, סרטים, להתבטל עם בר.. נחמד.

היינו אתמול ברד רוקס, שזה מסלול נחמד על קו החוף עם סלעים אדומים.

על השלט בתחילת המסלול היה כתוב שבין מאי לאוגוסט רובצת שם חבורה של כלבי ים בטלנים ושמנמנים

ואכן אחרי שעה הליכה פגשנו בהם. הוצאתי את המצלמה בשביל לצלם את הדבר המתוק הזה ופתאום נודע לי ששכחתי את הכרטיס זיכרון בדירה.

בר נורא התלהב מהם. הוא חושב שהם החיה הכי מגניבה שקיימת. אבל בסדר.. יום יבוא והוא ילמד להעריך גם אותי.

ד"א ככה אני נראת כשאני מחוץ לבית. אם היו לי משקפי סקי הייתי שמה גם אותם

אני עושה כלב ים

בר עושה כלב ים. לקח את זה ברצינות

נ.ב

החבר'ה שכאן אמרו לנו שהיום שהגענו לכאן היה היום הכי קר בוולינגטון מזה 100 שנים (!)

ככה שכנראה נשרוד את שאר הימים כאן עד הקיווי.